רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

מי באמת הפסיד, ואיך לנצח?

עלייה לארץ, ליברמן, מערת המכפלה, דרכון ספרדי ודרכון פורטוגלי

1.

והנה כבר החלו כל החישובים והמצעדים: מי ירוויח (בנט), מי יפסיד (שקד, עמיר פרץ) ומה אהוד ברק או איתמר בן גביר יעשו עכשיו. זה שולי. בשורה התחתונה, כולנו הפסדנו ביחד. הפסדנו לא רק יציבות ומשילות, ולא רק יכולת לקדם מהלכים (טראמפ נותן לנו מתנות ואין מי שיפתח בכלל את העטיפה). הפסדנו קודם כל סולידריות חברתית בסיסית. רוח רעה נושבת כאן כבר כמעט שנה, רוח שמשנה כל פעם את כיוונה: נגד ערבים, נגד ליכודניקים, נגד חרדים, נגד שמאלנים.
רבים תרמו למצב. גנץ נחטף אל מחוזות השיח הקיצוני של לפיד. נתניהו תידלק את השיח הזה. אבל משיב הרוח העיקרי הוא ליברמן. הלוואי שחוכמת ההמונים תשלח אותו הביתה כעת. הוא הרי הבטיח שיכפה ממשלת אחדות, והנה התברר שגם הפעם הוא לא מסוגל לעמוד בהבטחה. בנאומו הרעיל הוא פסל השבוע את הערבים (13 מנדטים), החרדים (16), "המשיחיים" (4), נתניהו (32) וגנץ (33). ליברמן מטיף ופוסל 98 מנדטים.
אבל איפה היו כל השנים הדתיים והימניים שתוקפים אותו כעת בחריפות? כשהוא הסית ככה רק נגד ערבים ושמאלנים זה היה בסדר? פופוליזם והסתה לא קשורים לפוזיציה, צריך לגנות אותם תמיד. כל החברים הכי טובים של ליברמן עד לאחרונה צריכים לחשוב איך הם אפשרו לתופעה הזו לצמוח בפוליטיקה הישראלית, וגם שיתפו איתה פעולה.
אז נראה שעכשיו אנחנו דופקים את הראש בפעם השלישית, באותו קיר. מפלגות חדשות, כוכבים טריים, פרישות, פילוגים, איחודים, ספינים, ואפילו הסרטונים והמסרונים המאוסים יחזרו.
בתוך כל הרעש, הנה הצעה לכיוון פעולה דרוש, לחברה האזרחית וגם לפוליטיקאים: אם אתה רוצה לשנות ציבור מסוים, תעשה את זה איתו ולא נגדו. אם אתה באמת רוצה להוביל מהלכים, אל תפסול הנהגה נבחרת, תעבוד איתה. דברתי השבוע עם אחת המורות של ילדיי. אנחנו נמצאים כעת בשליחות בארצות הברית, והם עברו לבתי ספר דוברי אנגלית. דיברנו על הקשיים, המצוקות, האתגר. בסוף השיחה היא אמרה: "אני לא רוצה שהם ירגישו כל הזמן שהם חלשים, מתקשים. כדי לחזק אותם, בכל יום אתן להם ללמד את הכיתה מילה חדשה בעברית. בזה הם הרי טובים יותר מכולנו, אפילו מהמורה... לדעתי לא צריך רק לעזור להם, צריך לראות במה הם יכולים להאיר ולתרום, מה הם מביאים איתם לכיתה שלנו".
הודיתי לה על הרעיון, שעובד בינתיים מצוין. זה נכון לא רק בכיתה, גם בחברה כולה: לא צריך להגיד לכל מגזר במה הוא פסול וטועה ולתת לו תחושה שהוא החלק המיותר והפגום בחברה שלנו. צריך למצוא מה הברכה שהוא מביא לפסיפס החברתי שלנו, מה התרומה הייחודית שלו.

2.

שני סיפורים על מספרים:
לפי הפיד שלי, כולם בדרך להשיג דרכון אירופאי. המודעות האלה לא עוזבות אותך, לא מרפות עד שגם אתה לא תגיש בקשה רשמית לספרד או לפורטוגל, כצאצא לאחד המגורשים. איזה כיף, דרכון זר. הנתונים, מה לעשות, קצת אחרים.
המועד לבקשת דרכון ספרדי הסתיים לאחרונה. מבין 132 אלף הפונים מכל רחבי העולם, רק 2.8 אחוזים מהפונים, כלומר 4,900 הם ישראלים. רובם מגיעים ממקסיקו, קולומביה, ארצות הברית, טורקיה ועוד. ההערכה היא שפונים רבים מרחבי העולם הם בעלי שורשים יהודיים, אבל כבר מזמן אינם יהודים בעצמם. כל הבלגן בגלל 4,900 ישראלים, שכמובן כלל לא בטוח שבקשתם תאושר?
לפורטוגל, שכבר 4 שנים אפשר לפנות אליה כדי לקבל אזרחות, פנו 32,622 ישראלים. למעלה מ-6,000 מהפניות של הישראלים אושרו. בחברות שעוסקות בכך טוענים שיש בישראל 3 מיליון ישראלים פוטנציאליים לקבלת אזרחות פורטוגלית. 3 מיליון ישראלים על הכוונת השיווקית שלהם, ורק כ-30 אלף נענו.
אלה המספרים מאחורי הבועה. עורכי דין רבים אולי מתפרנסים או רוצים להתפרנס מהתופעה, וזה אייטם לא רע אם רוצים להתמרמר על המצב – אבל קצת פרופורציות. הישראלים לא נוהרים לאירופה, ברוך השם.

עכשיו לעוד מספר, שגם אותו צריך להכיר. לפני כמה ימים ציינו בישראל את "יום העלייה", ונתוני העלייה הרשמיים פורסמו: 28,629 עולים הגיעו לכאן בשנה האחרונה. לא נעים לקלקל את החגיגה, אבל כדאי לדעת את האמת. גורמים בכירים בסוכנות ובמשרד הקליטה מודים בשיחות סגורות שלאחרונה נחצה קו ה-50%. כלומר, יותר ממחצית מהעולים שמגיעים לכאן אינם יהודים. אף אחד לא ממהר כמובן לפרסם נתונים רשמיים כאלה, אבל זה נתון שצריך להכיר.
זה לא הם, זה אנחנו. כל עוד לא נשנה את חוק השבות , אנחנו עושים להם עוול. מביאים אותם לכאן, יודעים שלרובם ככולם אין כוונה להתגייר, ויוצרים בעצמנו את המצוקה שלהם ושלנו. לא לכך התכוונו מחוקקי חוק השבות עם קום המדינה, אך למי יש אומץ לשנות? נכון, קשה לעמוד בפני תמונות מרגשות של דגלי ישראל ו"הבה נגילה" מנתב"ג, אבל השכל צריך לנצח את הרגש.

3.

המנדט של הפרשה לא פג אף פעם: לאורך חייהם של אברהם ושרה, אלוקים מבטיח להם שוב ושוב שני דברים: ילדים וארץ. הבטחת הארץ חוזרת לא פחות משבע פעמים, וההבטחה לצאצאים מופיעה ארבע פעמים. אבל בפועל, כששרה הולכת לעולמה בפרשת השבוע, אין לאברהם שום חלקת קרקע משלו, ויצחק בנו עדיין לא נשוי. ההבטחות טרם הוגשמו.
הרב פרופ' יונתן זקס קורא לנו לשים לב שאברהם לא מתלונן ולא נעצב, אלא פשוט מתחיל לפעול. אלה בעצם שני הסיפורים המרכזיים בפרשה: סיפור קניית מערכת המכפלה, וסיפור חיפוש האישה המתאימה ליצחק. שתי ההבטחות הגדולות מתחילות להתממש, כשאברהם מתחיל להתאמץ ולהגשים אותן.
ישראל היא הארץ המובטחת, אבל אברהם צריך לנהל בפועל משא ומתן כדי לקנות בה שדה ראשון. צאצאיו של אברהם באמת יהיו בעתיד ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים, אבל לשם כך הוא צריך לדאוג למצוא את רבקה, שתמשיך עם יצחק את השליחות.
אלוקים מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו.


הסטטוס היהודי: "לפרשת השבוע קוראים 'חיי שרה', אבל היא עוסקת בפטירתה. החיים של אדם נמדדים באמת בסופם, במה שהוא מותיר אחריו" (הרבי מלובביץ')

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.