מיהם אנשי הדממה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

בדרך כלל בשעת הבוקר הגינה הציבורית הזו בירושלים מלאה בילדים שמשחקים במתקנים, באנשים בריצת בוקר, בכלבים עם בעליהם. ביומיים של ראש השנה השבוע, הגינה התמלאה בתפילות, תקיעות שופר ופיוטים, וזה השתלב נהדר.

חני ואליהו קנטרמן, שליחי חב"ד באזור טלביה, הקימו אוהל תפילות ענק והזמינו את החזן ישראל הרשטיק להוביל את תפילות החג. כן, הם יודעים שמותר להתפלל השנה בבתי הכנסת, אבל הם שיערו שרבים לא ירצו להצטופף עם מסיכות ומגבלות בחדר סגור, עם הרבה ילדים לא מחוסנים. כ-150 גברים, נשים וטף הצביעו ברגליים ובאו מכל רחבי האזור, ובזמן תקיעת השופר – התקבצו המונים שבכלל לא תכננו להגיע לבית הכנסת, וזכו לשמוע שופר.

האם שכחנו בחוץ ציבור רחב, כשחזרנו אל בתי הכנסת? האם המגבלות הממשלתיות מקלות מדיי, ולמרות שמותר, צריך לקחת יותר אחריות ולהשתדל לצאת החוצה? לדעתי התשובה לשתי השאלות היא כן. מוזמנים לצאת ביום כיפור אל המרחב הפתוח.

2.

השנה החדשה, תשפ"ב, היא שנת שמיטה, שנה שבה נמנעים מפעילות חקלאית ונותנים לאדמה ולחקלאי לנוח. זו שנה ללימוד, להתפתחות, למנוחה, לזמן משפחתי, ויש גם עמותות וארגונים שעומדים לימינם של החקלאים בשנה הזו.

ביום שני בצהריים השבוע, בשעות האחרונות של השנה, רגע לפני השמיטה, התקבצו החקלאים של קיבוץ שעלבים במרכז הארץ, על כביש ירושלים-ת"א, לטקס פרידה מהאדמה. "שבת שלום, ארץ ישראל", הם איחלו שם לשדות, לפני שנפרדו מהם לשנה שלמה, וסיימו בריקוד משותף.

פרשנינו מסבירים ששנת השמיטה אמורה להשפיע גם עלינו. רובנו לא חקלאים, אבל זו הזדמנות לחשוב איפה אפשר לשמוט ולשבות השנה, מה אפשר לשחרר, למה חשוב להקדיש יותר זמן.

3.

נהוג לומר שלחיי אדם יש ערך עליון אצלנו. שהחברה הישראלית רגישה מאוד למוות. כנראה שזה נכון, רק תלוי במוות של מי מדובר.

מדינה שלמה עקבה בדאגה אחרי מצבו האנוש של הלוחם בראל שמואלי, עד שנפטר. מדינה שלמה בכתה עם הוריו של הילד עידו אביגל בן ה-5 משדרות. מדינה שלמה ליוותה את שירה איסקוב מכמעט-מוות לחיים. אבל מה קורה כשלא מדובר בחייל, או בילד, או במקרה שאינו על רקע לאומני, או לא מייצר כותרות מרגשות?

למעלה מ-100 אנשים נפטרו השבוע מקורונה. למען האמת, קשה לדעת באמת כמה, ולא נראה שזה מעניין אותנו יותר מדיי. לפני החג פרסם משרד הבריאות כי 7,154 איש נפטרו עד היום מקורונה. אחרי החג, פורסם כי 7,260 נפטרו מהמגיפה עד עתה. זה פער של 106 ישראלים. 106 נשמות, 106 הלוויות. מי הם?

האם הנפטרים מבוגרים מאוד וחולים מאוד, אז פחות אכפת לנו, במחילה? האם הם פשוט לא מגיעים מהמגזרים הנכונים והמקושרים? האם 106 נפטרי קורונה בתל אביב השבוע, עם 106 מודעות אבל במרכז העיר, היו משנים משהו? מבחינה כמותית, זה אמור לטלטל אותנו. מדובר על 2 ומשהו אסונות מירון, מדי שבוע. על כשני אוטובוסים. על כשלוש כיתות לימוד. מי האנשים האלה, ואיך כל כך שקט כשהם נעלמים? האם לבני המשפחות שלהם לא אכפת מהדממה הזו? האם הם מעדיפים שלא להתראיין ולא לדבר? ולמה אני מנדנדת לדוברים של משרד הבריאות ושל מחלקות הקורונה, ואף אחד לא רוצה לפרסם נתונים? האם לא מגיע לנו פילוח מסודר – יהודים או ערבים, חרדים או חילונים, מחוסנים או לא מחוסנים, עם או בלי מחלות רקע?

הממשלה החדשה כנראה הבינה שלציבור כבר לא ממש אכפת, התקשורת והרשתות לא מציקות בנושא יומם ולילה, וכך אפשר אפילו להציג את המצב הנוכחי כהישג.

אז כנראה שהתרגלנו. במרץ 2020 דווח בכל מקום על אריה אבן, בן 88, נפטר הקורונה הראשון בישראל. היום אנחנו משלמים "מס קורונה" שבועי, לא מורגש יותר מדיי בציבור הרחב, וממשיכים הלאה, רק שלא יגבילו לנו את ההתקהלויות.

ממוצע הנפטרים בחודש האחרון, אגב, הוא 23 בכל יום. אומרים שמי שמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. כאן אנחנו לא ממש יכולים להציל, אבל אולי יום יבוא ונשאל את עצמנו אם לא היינו אדישים מדיי.

4.

לשבת הנוכחית, השבת שלפני יום הכיפורים, יש שם מיוחד – "שבת תשובה". קוראים בה את פרשת השבוע, פרשת וילך, ומוסיפים הפטרה מרגשת של הנביא הושע, לקראת היום המיוחד.

זוהי תקופה שנתית של חשבון נפש, של רצון להשתנות, אבל מה קורה כשזה לא מצליח? כשכל השאיפות הגדולות והמשימות שלקחנו על עצמנו, מתנפצות אל סלעי המציאות? הרי רוב הסיכויים שלא נצליח להגשים השנה את כל החלומות וליישם את כל ההחלטות.

בספרו "אורות התשובה" מציע הרב קוק נחמה. לדבריו, עצם הרצון לתקן הוא כבר דבר גדול: "אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר שצריך האדם לחוש בעצמו, מתוך אותו הצער העדין המצער אותו, בעת שבכל לב ובכל נפש רוצה האדם, בעומק של חפץ אדיר, להיות הולך בתום וביושר. אף על פי שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, אבל הרצון להיות טוב – זהו רוח גן עדן אלוקים המנשב בנשמה וממלא אותה אושר אין קץ".

אם יש בנו תסכול שאנחנו לא מצליחים להיות טובים יותר - זה כבר אמור למלא אותנו בשמחה גדולה. זה אומר שאנחנו מנסים, שיש לנו אמון ואופטימיות בעצמנו ובעולם, שלא התייאשנו, שסירבנו להשלים עם החסרונות שלנו.

שבת שלום, גמר חתימה טובה.


הסטטוס היהודי: "כשהייתי ילדה, כולם אמרו שצריך להתנהג יפה בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. אבא אמר לנו שחשוב יותר להתנהג יפה בין יום כיפור לראש השנה" (פרופ' נחמה ליבוביץ')

מתחדשות

נשים מתכוננות יחד לשנה החדשה

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.