מחדל נתב"ג? מחדל בג"צ

1.

כעשרת אלפים נדבקים ביום, מנהלי בתי החולים מרימים ידיים ושנת הלימודים נפתחת בבלגן. איך הגענו לכאן, אחרי שישראל הייתה הראשונה בעולם לנצח את הקורונה? בואו נעשה סדר. בקצב האירועים פה, עובדות בסיסיות נשכחות. הביקורת על מחדל הדלתא של הממשלה מוצדקת, אבל אי אפשר להתעלם משורש העניין. נכון, הייתה משיכת רגליים מיותרת עד שראש הממשלה התעורר. נכון, יש מחדלים ובלגן והימור-יתר על החיסון בלבד, בלי צעדים נוספים. אבל הבסיס התחיל הרבה קודם. בואו נחזור במכונת הזמן ל-17 במרץ, חמישה חודשים אחורה בסך הכול.

לכולם ברור מאיפה הגיע גל התחלואה הנוכחי. מנתב"ג. כמיליון ישראלים יצאו לחו"ל – בהיתר – והביאו לנו בחזרה מתנה ושמה דלתא. זו לא אשמתם, ראש הממשלה רק ביקש בנימוס לא לנסוע, ולא הטיל מגבלות. הגל הרביעי התחיל כידוע בעיר מודיעין וביישוב בנימינה, בהתפרצויות של ישראלים שחזרו מחו"ל וכנראה גם לא הקפידו על בידוד. משם הוא כבר הגיע לכל מקום.

אבל ב-17 במרץ מספרי המאומתים היו נמוכים פי כמה. לאור ההצלחה של ישראל הירוקה, המדינה ביקשה להמשיך להגביל את כניסת הנוסעים בנתב"ג ודרשה שרק 3,000 ייכנסו ביום, זאת לצד ועדת חריגים שתאשר נסיעות נוספות. התנועה לאיכות השלטון עתרה, התחושה הייתה שמנסים "למנוע מישראלים להגיע לישראל ולהצביע בבחירות", ובג"צ הודיע לאנשי המקצוע: לא אתם המחליטים. ההגבלות פוגעות בזכויות יסוד והן יבוטלו מיידית. ומה עם זכות היסוד ושמה חיים ובריאות וכלכלה ולימודים?

השופט יצחק עמית כתב בפסק הדין שסגירת נתב"ג היא "המכה ה-11". עם כל הכבוד לקדושת הדיוטי-פרי, נדמה לי שדווקא מה שאנחנו רואים השבוע מתקרב יותר למכות מצרים: תמותה, תחלואה, מגבלות, הפסדים.

האם מישהו רואה כעת בשופטים שהכריעו – אסתר חיות, יצחק עמית וניל הנדל – אחראיים למצב הנוכחי? מישהו בכלל מזכיר אותם? מה פתאום, כל הביקורת מופנית כעת לפרופ' נחמן אש, שבזמן אמת תקף את בג"צ והתריע שבלי כלים יעילים – המגיפה תשוב. "ההחלטה הזו תאפשר כניסת תחלואה רבה דרך וריאנטים מסוכנים לישראל", הוא אמר באותו יום. "עשינו צעדים רבים וחבל שכעת אנחנו מציבים בסיכון את הנתונים המעודדים שאליהם הגענו. החלטת בג"צ עלולה לקרב את ישראל לגל תחלואה גבוה, דווקא עכשיו". הוא לא נביא, הוא רק איש מקצוע. אוף דה רקורד, אמרו באותו יום בכירים במשרד הבריאות: "המצפון שלנו נקי, עשינו כל מה שאפשר כדי שהידיים שלנו לא ישפכו דם מיותר. שופטי בג"צ מתנהגים ביוהרה וחושבים שהמגיפה מאחורינו". גם האחראית על בריאות הציבור, ד"ר שרון אלרעי-פרייס, שהיא ולא השופטים נאלצת לענות כעת על שאלות קשות, אמרה אז: "הנושא שהכי מפחיד אותנו הוא כניסת וריאנטים. אנחנו מפחדים שייכנסו מכל המעברים הפתוחים זנים נוספים שיהיו חזקים מהחיסון". קודמתה בתפקיד, פרופ סיגל סדצקי, אמרה: "תרחיש המוטציות עלול לבטל את הישגי החיסון ולקחת אותנו אחורה. נסיעות לחו"ל כעת הן סכנה".

כל כך חבל שלא הקשיבו להם, וכל כך חבל שהם צדקו. בזמן אמת, אגב, הכותרות היו "השמיים נפתחים" או "בג"צ מבקר את משרד הבריאות" או "הממשלה הפסידה", בלי להבין שכולנו הפסדנו. במקום לצטט תחזיות שחורות של פרופסורים, באותו ערב כבר דיווחו על דילים חדשים של סוכנויות הנסיעות ליעדי הקיץ, זה הרי יותר מעניין.

כל זה לא פוטר מאחריות את כולנו: צריך היה לאכוף בידוד גם כשנתב"ג פתוח, והציבור צריך כמובן להקפיד על ההנחיות. ובכל זאת, מתברר שוב שאין חיסון נגד אקטיביזם שיפוטי מופרז.

2.

איך אנחנו מתייחסים להתחלות שבחיינו? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", מתארת את טקס הביכורים: החקלאי יוצא לשדה, רואה את הפרי הראשון שהבשיל, ובמקום לקחת ביס – שם אותו בטנא ועולה איתו לירושלים בתהלוכה חגיגית: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אלקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". שם הוא מודה על כל מסע חייו, ועל כל מסעו של עם ישראל, בטקס יוצא דופן. הוא מספר על תקופת האבות, על יציאת מצרים, ומסכם: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". זו אמירה חינוכית: במקום להיכנס הביתה ולאכול, הוא מחבר את התאנה או הרימון שגידל אל כל תולדות האומה.

פרשנינו מסבירים כי ההתחלות, הרגעים הראשונים, הביכורים שבחיינו – צריכים לקבל יחס מיוחד ותשומת לב רבה. ממש כמו אותו חקלאי שלא לוקח את הפרי הראשון לעצמו, אלא מחבר אותו אל הנצח, כך גם אנחנו צריכים לקדש את ההתחלות: אנחנו בפתיחתה של שנת לימודים, שתמיד נפתחת בהתרגשות, ובתחילתה של שנה חדשה, שמתחילה תמיד בשופר, בתפוח בדבש, בסעודות ובתפילות חגיגיות.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, ביקש שנתייחס אל ה"ביכורים" שבכל יום, אל הדקות הראשונות אחרי שקמנו, וקבע: "יש לשים לב ל'ראשית' של היום: מחשבה ראשונה, דיבור ראשון, מעשה ראשון". האם אנחנו קמים עם מחשבה אופטימית או פסימית? מה המשפט הראשון שיוצא לנו מהפה, קיטור או משהו חיובי? ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים?

טקס הביכורים הוא לא היסטוריה רחוקה, הוא מתקיים בחיינו שוב ושוב, צריך רק לשים לב.

שבת שלום.