1.
סוכות הוא חג האסיף, זמן להסתכל על מה האדם אגר והשיג. זה התאים מאוד למסיבת הסוכות של רשת בתי הספר "אינקלו", שהקימה היזמית החברתית עדי אלטשולר. כ-150 איש התחברו לזום הזה השבוע, וייצגו את האסיף של העמותה: חמישה בתי ספר שכבר הצטרפו לרשת שמשלבת ילדים מחינוך מיוחד ומחינוך רגיל, באותן כיתות ממש, למעלה מאלף תלמידים ויותר מ-300 אנשי צוות.
התבקשתי להצטרף לזום לכמה דקות, ולהגיד משהו לחג הסוכות. היה לי ברור מה אגיד להם. סוכות נקרא "זמן שמחתנו". בתורה נאמר עליו: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח". אבל איך שמחים? התורה מתארת את שמחת הסוכות בדרך שיכולה להועיל לנו מאוד. אחרי שמתוארת השמחה שלך, עם בני משפחתך, נאמר ששמחים ביחד איתך גם האלמנה, הגר והיתום. רש"י מסביר שאלוקים כאילו אומר לאדם: "אם אתה משמח את שלי – אני משמח את שלך". אם אתה משמח את האנשים שלי, את המקורבים שלי, שהם החלשים בחברה, אלה שחסר להם משהו – אני אשמח אותך ואת בני המשפחה שלך.
בניגוד לתפיסה שצריך להשיג דברים מסוימים כדי להגיע לשמחה, כלומר שצריך להגיע לסוף התואר, או לחתונה, או למשכורת מסוימת או בית מסוים כדי לשמוח, יש כאן מהפכה של שמחה: השמחה תלויה בנתינה לאחר ולא בהישגים אישיים. הדרך לשמוח היא לחשוב פחות על עצמנו ויותר על האחר. לא הייתי צריכה להסביר את הקשר לעשייה החינוכית שלהם.
2.
אבל אז פרופ' דן אריאלי התחיל לדבר, והתקשיתי להתנתק. הוא מכהן כיו"ר רשת "אינקולו", ולא התייחס לסערה שבעיצומה הוא נמצא, אלא לשאלה – מה נותן לנו כוח וחוסן?
"זה סיפור על מה שעוזר לנו כשקשה לנו בחיים", הוא פתח. "אחד הניסויים שאני הכי אוהב קרה בכפרים באפריקה. לקחו חצי מהכפריים שם ואמרו להם: אם אין לכם אוכל – לנו יש אוכל בשבילכם, יש מקום שאליו אתם יכולים ללכת ולקחת אוכל. לחצי השני שלחו אדם מסוים שאמר אותו דבר: יש לכם אוכל שמחכה לכם, אבל הוא הוסיף: ואני הבן אדם שלכם. כלומר, יש לכם נציג, יש לכם מישהו לסמוך אליו, אם צריך משהו – פשוט תיגשו אליי. זה לא שהאוכל נמצא שם, רחוק, ומחכה לכם, אלא שאפשר לפנות למישהו שיעזור, הוא כאן בשבילכם. לשני הכפרים היה אוכל, אבל ההבדל היה עצום. אני חושב שזה נכון תמיד – כשיש לנו חבר, מורה, מישהו לפנות אליו, זוהי רשת ביטחון. אצל ילדים זה חשוב במיוחד. יש ילד שכל רגע מסתכל אחורה בחוסר ביטחון, לראות אם ההורים שם, ויש ילדים שיודעים שיש שם מישהו בשבילם, והם מעזים יותר, מאמינים בעצמם. תדאגו לתת לילדים תחושה כזו, שאתם הבן אדם שלהם".
3.
הדובר הבא, קובי אוז, פתח בציטוט מהשיר הנפלא שלו, "זלמן", שיר שיש בו בית על חג הסוכות: ״זלמן נשכב על כורסא בסלון, הביט על הקירות, הציץ מהחלון. ביתי מבצרי, הוא כמו ממלכה, ואז יצאה בת קול ואמרה: זלמן זה לא אתה, סוכות עכשיו, צא אל הסוכה, נובוריש אל תהיה לי מצוברח, הבט לכוכבים הקורצים מהסכך. ביתך לא אתה״.
"כשאני חושב על זה", הסביר קובי את השיר, "הרבה מאוד אנשים סוחבים את הבית בתוך הנשמה שלהם. הם דואגים ממשכנתא, הם רוצים להגיע לבית, לשכור בית, הם דואגים לתחזק את הבית, הם מתעסקים עם כל סדק בבית. הרבה פעמים, הבית הוא משהו שאתה מטפל בו יותר ממה שאתה מטפל בעצמך. אתה הולך לעבוד רק כדי לשלם שכר דירה או משכנתא, כי הבית הוא כמו נטל גדול שנדבק אליך, אתה סוחב את הבטון הזה יותר מדיי. חג הסוכות מנסה לעשות דבר מיוחד: לנתק אותנו מהבית, לשחרר אותנו, להוציא אותנו למקום אחר לגמרי. עכשיו, לשבוע, אנחנו נוודים".
4.
האומן חנוך פיבן התחבר לסוכות מכיוון אחר לגמרי. ארבעים שנה נדדנו במדבר, בסוכות, עד שהגענו לארץ, כי העיקר לדבריו הוא התהליך, הדרך. "כבר שלושים שנה אני יוצר פרצופים של אנשים בעזרת חפצים. נולדתי באורגוואי, ושם ציירתי רגיל, כמו כל ילד. עלינו לארץ בגיל 11 וגם כאן המשכתי לצייר קריקטורות. אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שאני לא צייר טוב. אפילו לא התקבלתי לבית ספר 'בצלאל'. ההבנה הזו גרמה לי לחפש דרכים אחרות, לשוטט, לתהות. יום אחד, לגמרי במקרה, נתקלתי בקופסת גפרורים, והיא נתנה לי רעיון. מאז מצאתי את השפה שלי. וגם היום, כל יצירה מתחילה באוסף של כישלונות וניסיונות. לכישלונות שלי קוראים סקיצות. מכל ניסיון אני לומד משהו, מתקדם, משתפר, עד שאני מגיע לתוצאה הסופית. אין פה 'ווייז', וטוב שאין. אם ניסע כל החיים עם וויז, לא נעבור במקומות מעניינים אחרים, לא נגלה נקודות חדשות".
פיבן מראה דוגמאות של ניסיונות לייצר את פרצופו של דוד לוי, עד לפיצוח הסופי, ומספר על הסדנאות שהעביר לבתי הספר המכילים ברשת "אינקולו" ("נהניתי ליצור עם הילדים שלכם"). וכך הוא מסכם: "אני מספר את כל זה כדי שתדעו שכל החיים שלנו הם מסע. לא סתם לקח לנו ארבעים שנה להגיע לארץ המובטחת. היינו צריכים להשיל מעצמנו, מהעם, המון דעות קדומות ותפיסות לא נכונות, כדי לגלות את הקול הייחודי שלנו".
הסטטוס היהודי: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו" (הרמב"ם, על שמחת החג)