מה עם האחים שלנו?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

האם שמעתם על התקרית הבאה? חברים קרובים של אליהו קיי ז"ל, העולה החדש שנרצח בפיגוע, הגיעו לכאן במהלך השבעה מדרום־אפריקה, לניחום אבלים. הם נחתו בישראל ביום שישי בצהריים, ובנתב"ג הבהירו להם שהנחיות הקורונה זה עתה השתנו ואסור להם להיכנס. הם הוטסו, במהלך השבת, בחזרה מישראל לדובאי ומשם לדרום־אפריקה - למרות שהבהירו שוב ושוב שהם שומרי שבת והתחננו לא לעלות למטוס. "התייחסו אלינו כמו לפושעים", סיפרה אחת מחברות המשפחה, "אמרתי להם שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מחללת שבת, וזה קורה דווקא בגלל המדינה היהודית".

רוב הישראלים לא שמעו על התקרית הזו. רוב היהודים בדרום־אפריקה שמעו, ונעלבו מאוד.

זה סיפור קיצוני, אבל סיפורים "רגילים" כאלה קורים כל יום: משפחת רסקס אירחה אותנו פעם בביתה בניו־רושל שבניו־יורק. השבוע חיפש אותי פתאום אבי המשפחה, מייקל, נסער. מתברר שהם עלו מאז לרעננה, ובעוד כמה שבועות בתם נילי מתחתנת.

הם עלו לבד. רוב המשפחה הקרובה שלהם בניו־יורק. סבים, דודים, בני דודים, אחיינים, חברים. "הם כולם מחוסנים באופן מלא, אבל השערים נעולים בפניהם", אמר מייקל בכאב. "גם אם יעלו על מטוס כבר עכשיו, יישבו בבידוד עד החתונה על חשבונם ויעשו את כל בדיקות הקורונה האפשריות, מרגע הנחיתה ועד לרגע ההמראה בחזרה".

אפשר היה לשמוע את העלבון בקולו. זה לא כמו שדנמרק תגיד לי, הישראלית, לא להגיע כרגע. דנמרק היא לא הבית שלי. עבורם, ישראל היא בית. אפשר לבדוק בדרכון כמה פעמים היו כאן בעבר ולהקל עליהם. אפשר לבדוק כמה קרובי משפחה יש להם, ומה הנסיבות. אפשר להחמיר מאוד בתנאים ובבדיקות, בחיסונים ובבידודים, אבל לסגור הרמטית את השמיים בפני אחים ואחיות, שהם לא תיירים רגילים?

מייקל סיפר לי על התחנונים למשרד הפנים בכל פעם מחדש, על תקנות קשוחות, ועל ההשלכות: יש משפחות רבות שרוצות לעשות ביקור Pre-Aliya, סיור מקדים לפני שיעלו, אבל פשוט לא יכולות. אולי הן כבר לא יעלו לעולם. יש קבוצות של סטודנטים שמחכות לבוא לתקופת לימודים והתנדבות. אולי הן כבר לא יבואו אף פעם. יש כל כך הרבה ישראלים שבני הזוג שלהם או הילדים שלהם לא רשומים כישראלים, והם פשוט תקועים.

אפשר ללעוג ולהגיד שהם מבקשים פריבילגיות. נכון, כלה יכולה להתחתן גם בלי סבתא שלה, ונכד יכול להיוולד גם בלי לפגוש את סבא שנתיים. אבל עוד מקרה ועוד מקרה יוצרים אמירה. אולי יש לנו כל כך הרבה צרות פנימיות לטפל בהן, שלא שמנו לב למסר שיהדות התפוצות מקבלת מאיתנו כבר שנתיים.

יש שני ח"כים לשעבר שמטפלים יומם ולילה בבקשות כאלה. דב ליפמן ומיכל קוטלר־וונש. כמי שעלו בעצמם, הם מבינים את הרגישות. ליפמן אפילו הקים עמותה עבור הנושא, "יד לעולים", והוא עובד על בג"צ נגד מדיניות משרד הפנים. הוא הוא מספר שיש ימים שבהם הוא מקבל יותר מאלף (!) פניות ביום. קוטלר־וונש אומרת שטיפלה במקרים של אנשים שלא הגיעו לקבורה של יקיריהם, בעוד המתמודדות של תחרות מיס יוניברס קיבלו אישור מיוחד.

הרב אלחנן פופקו, מחנך מניו־יורק, סיפר לי השבוע כמה עצוב לו לראות בני נוער שכבר שנתיים נוסעים לקריביים במקום לישראל. "אני כבר לא מדבר על ההפסד הכספי של ישראל, רק על הנקודה החינוכית. אלה השנים הכי מעצבות, זו מכה חינוכית לדור יהודי שלם".

השבוע נשבר עוד שיא. הרב הראשי של דרום־אפריקה, ד"ר וורן גולדשטיין, כינה את סגירת הגבול "חרפה מוסרית". הוא אמר שהתקנות הדרקוניות מפצלות משפחות ומערערות את עצם הסיבה לקיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. "עבורנו זה לא עוד יעד בעולם, זו ישראל. ישראל אומרת לנו: אתם לא חלק מאיתנו, והגבולות שלנו נעולים בפניכם. אפשר למצוא פתרונות בטוחים מבחינה רפואית. אנחנו ציונים גאים, אוהבים את המדינה ואכפתיים כלפיה, אבל האם היא אכפתית כלפינו?"

2.

אנחנו מתחילים לקרוא השבוע בתורה את ספר שמות, לא רק כסיפור היסטורי על יציאה מעבדות לחירות. הדברים גם נכתבו עבורנו, לימינו. אז איך יוצאים לחופשי? איך מתחילים להניע מהלך של שינוי?

משה רבנו יכול היה לנזוף בעם. השעבוד במצרים הוביל לדרדור רוחני. רבים מהיהודים עבדו עבודה זרה. התרבות המצרית משכה אותם. ובכל זאת, אלוקים לא אומר למשה שיוכיח אותם או יאיים עליהם. להפך. שימו לב לפסוקים מלאי ההשראה עימם משה ניגש לעם ישראל המשועבד והכואב: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹוקי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹוקי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם... ה' אֱלֹוקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹוקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם... וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

עוד יהיה זמן לחנך אותם נגד עבודה זרה. כרגע צריך לחזק, לחבר אותם לחזון, להגיד שהסבל שלהם לא היה לשווא ושהוא עומד להסתיים, ולהזכיר את אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב.

הרבי מלובביץ' מסביר: "גם בדורנו, הדרך הטובה ביותר לקרב ולחנך היא להזכיר את היופי של מורשתנו ולרומם את הרוח באופטימיות".

שבת שלום.


הסטטוס היהודי: "משה רבנו, המנהיג הדגול ביותר שלנו, עולה על בימת ההיסטוריה כדי להתחיל להניע את יציאת מצרים, ומכריז שהוא כבד-פה וכבד-לשון וערל-שפתיים. מגמגם. לא כושר הדיבור והנאום, לא הכריזמה והרטוריקה, ייקבעו מי הוא המנהיג, אלא הפנימיות, העוצמה, האמונה" ("מעט מן האור")

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.