מה עושים עכשיו?

1.

התחושה היא שאנחנו חיים בסרט מדע בדיוני. דמיינו שלפני שנה הייתי אומרת לכם שאסור ללחוץ ידיים, אסור לנשק מזוזות, ושאנשים מחשבים לאחור את המסלול שבו הלכו, כדי לדעת מי צריך להיכנס לבידוד. דמיינו שלפני שנה הייתי אומרת לכם שנלך לבחירות שלוש פעמים, עם אותם פוליטיקאים, ונדפוק את אותו ראש באותו קיר שוב ושוב ושוב, ללא הכרעה, ושיום אחרי הבחירות השלישיות יתחילו לדבר פה על הרביעיות.
מול וירוס הקורונה אין הרבה מה לעשות, רק לשמור כמה שיותר על הנהלים ולהקפיד על בידוד. מול הווירוס הפוליטי יש הרבה מה לעשות – להפסיק את הבידוד לטובת איחוד.
כולם צריכים לרדת מכל העצים שעליהם טיפסו ולערוך טקס "כל נדרי" שבו יותרו כל הנדרים. כולם שואלים "מי יפר את ההבטחה שלו?" אבל צריך לנסח אחרת את השאלה. מי יהיה נאמן לאינטרס הציבורי הרחב, ולא להבטחות בחירות קטנות?
תרופה לקורונה עוד לא מצאו. ממשלת אחדות רחבה כמה שיותר היא התרופה שאנחנו זקוקים לה כעת בפוליטיקה.

2.

אבל עוד לפני המו"מ הפוליטי: השבוע ישבתי יותר שעות בתוך האולפן מאשר מחוצה לו. מאות ראיונות נערכו סביב השולחן העגול, רובם הפכו לעימותים. זה קורה בתוך שנייה. מישהו אומר משהו, השני קוטע אותו, ואז נשמעת התחינה "תן לי רק להשלים משפט" בעוד המנחה מנסה איכשהו להשתלט, והצופים בבית לא מבינים מילה.
אם לנסות להכליל, היה חסר שם דבר אחד – כבוד. כבוד להשקפת העולם האחרת, לצד השני. לא הסכמה, רק כבוד. יש פה מחנה עצום של יותר ממיליון איש שמרגישים שנעשה לנתניהו עוול, שמביעים אי אמון במערכת המשפט ובתקשורת, שרואים בו מנהיג מצוין ורוצים שימשיך כל עוד הוא יכול. יש פה מחנה עצום של יותר ממיליון איש שסולדים מנתניהו וממשפחתו, חושבים שהוא מושחת וצריך לפרוש כבר, ורואים בכחול לבן אלטרנטיבה שלטונית. זו אמורה להיות נקודת הפתיחה לדיון, ולא צעקות כמו "הוא ארדואן" או "הוא מגמגם". בואו נסכים שמצביעי נתניהו אינם עדר קופים שטופי מוח ומצביעי כחול לבן הם לא בוגדים עוכרי ישראל. אם כל מחנה רק ייתן לגיטימציה למחנה השני, כבר נתקדם כברת דרך משמעותית.

3.

ממש במקביל לבחירות, נערך השבוע בוושינגטון הכנס השנתי של איפא"ק, השדולה האמריקאית החשובה. 18 אלף איש היו שם בקהל, וכמה מהם פנו אליי ושאלו אם גם הישראלים ראו את רגעי השיא של האירוע. לא היה לי מושג על מה הם מדברים, רובנו הרי ראינו בימים האחרונים בעיקר את מיקי זוהר ועופר שלח. אז הנה תמליל של הדקות האלה, שמזכירות לנו שהסיפור שלנו גדול יותר מהקרב על המנדט ה-61. זהירות, זה טקסט הפוך לחלוטין מכל מה ששמענו השבוע.
על הבמה עמדו הרב ישראל מאיר לאו, יחד עם הרב ד"ר יעקב שכטר, שאמר כך: "אבי המנוח, הרב הרשל שכטר, קצין בצבא ארה"ב, היה בין אלו ששחררו את מחנות ההשמדה. הוא הגיע למחנה הריכוז בוכנוולד, ובין המתים והגוועים למוות, ראה שם פתאום ילד, בוהה בו בחזרה".
הרב לאו המשיך: "אני הייתי הילד הזה". הקהל מוחא כפיים. "שמי הוא ישראל מאיר לאו, אבל בבוכנוולד לא היה לי שם. הייתי מספר, רק מספר. המספר שלי היה 117030. רק מאוחר יותר גיליתי מי אני. אבי, הרב משה חיים לאו זצ״ל, נספה בטרבלינקה. הוא הורה לאחי, נפתלי לאו לביא, לשעבר הקונסול של ישראל בניו יורק, שאם נס יקרה ואנחנו נשרוד, יש לנו רק מקום אחד ללכת אליו: ארץ ישראל". הקהל מוחא כפיים בשנית. "אבל אני שמעתי את שמו של אבי אפילו בבוכנוולד, ולא רק מאחי. זה היה ביום השחרור, 11 באפריל, 1945. כדורים שורקים, פצצות מהאוויר, אנחנו רצנו לשער, והייתה שם ערימה של גופות. הג׳יפים של הצבא האמריקאי דהרו פנימה וקצין אחד עם אקדח ביד יצא מאחד הג'יפים והביט בגופות. פתאום הוא ראה אותי. הוא הבין שאני ילד יהודי. הוא לקח אותי בידיו ואמר לי ביידיש: מה שמך? מי אתה? אמרתי: שמי לולק ממשפחת לאו. הוא אמר לי מיד: האם אתה קשור לרב המפורסם מאוד, משה חיים לאו? אמרתי: אני בנו, הוא היה אבי. הקצין התחיל לבכות. ראיתי את הדמעות על לחייו, ואז הוא שאל אותי: בן כמה אתה, ילד שלי? עניתי: מה זה משנה בן כמה אני? אני מבוגר יותר ממך. הוא שאל למה. הייתי אז בן פחות משמונה שנים. ואמרתי לו: בגלל שכאשר אתה צוחק – אתה צוחק. כאשר אתה בוכה – אתה בוכה. שנים רבות שלא צחקתי ואני כבר לא בוכה. אז מי מבוגר יותר?
"חמישה שבועות לאחר השחרור חגגנו את חג השבועות, היום שבו התורה ניתנה לעם ישראל. היום אני גם יו"ר מועצת יד ושם, ואנחנו מציגים שם בירושלים את התמונה הזו. הנה, תסתכלו: הרב הרשל שכטר, ליד שני הנרות, מתפלל בקול את תפילת חג השבועות. ובשורה הראשונה, הילד השלישי מצד שמאל – זה אני. יחד התפללנו, ניצולי השואה עם החיילים היהודים האמריקאיים.
מבוכנוולד הגענו לארץ ישראל. הפכתי לרב, בגלל שאבי אמר לאחי: אם הנס יקרה ואתם תשרדו, תזכור שאחיך הצעיר צריך להמשיך את השושלת. אבי היה הדור ה-37 של רבני המשפחה, ואני הייתי צריך להיות ה-38. עשיתי זאת. הייתי הרב הראשי של נתניה, ואז של תל אביב, ואז של כל מדינת ישראל".
קולו רועד. כשלידו עומד בנו של מי ששחרר אותו, הוא מסיים את דבריו כך: "אני יודע שזו לא חובה אישית אלא לאומית. יש לכולנו חובה להמשיך את השושלת, שלא תתנתק. עלינו להתגבר על כל הבעיות שיש לנו, כאן ובישראל. עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד. לחיות יחד באחווה, ברעות, עלינו לעשות זאת. זה בידיים שלנו. הסיסמה של איפא"ק היא: היום, מחר, יחד. בואו נבנה גשרים כדי להמשיך להיות יחד. עם ישראל חי".

אחרי דקה ארוכה של מחיאות כפיים, הרב שכטר אומר: "אבא שלי מצא את הרב לאו, מצא את הדור הבא, דור שהיה לו כוח לכתוב את הפרק הבא בסיפור שלנו, סיפור של 3,000 שנה. אנחנו עדיין במשימה המשותפת הזו. אבא סיפר שבאחד המפגשים שלו עם הפליטים, הם התחילו פתאום לשיר שיר. השיר הזה הפך לימים להמנון. אנא קומו לשיר איתנו את השיר הזה, 75 שנים אחרי".
שום להקה לא עולה על הבמה. הרב לאו והרב שכטר שרים ביחד בספונטניות את "התקווה", עם 18,000 איש.


הסטטוס היהודי: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה. המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. שלושת הדברים האלה נכונים בשעת בחירות, לפניהן, ואחריהן – בשווה". (הרבי מלובביץ')

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.