מה ניקח מהבחירות בארה"ב

1.

"העולם מורכב", סיכם את הפאנל המנחה מניו-יורק, ואני הנהנתי בירושלים בהתלהבות. זו הייתה שיחת זום שכללה אנשים מישראל, מאירופה ומארצות הברית, ביום הבחירות השבוע. רב אחד סיפר שם על בתי כנסת שנקרעים סביב השאלה טראמפ או ביידן. מבחינתם זו לא הכרעה פוליטית, זה משהו אחר לגמרי: מלאך או שטן, להיות או לחדול. "בשיא הרצינות, יש לאנשים בעיה להתפלל במניין עם אדם שמצביע טראמפ, או עם אדם שלא מצביע לטראמפ", סיפר הרב. אחד המשתתפים ציטט כתבה של סוכנות הידיעות רויטרס, על סבתות שמנתקות קשר עם נכדים, זוגות שמתגרשים, בוסים שמפטרים עובדים. משתתפת אחרת סיפרה איך ראתה בדרך הביתה חנויות מתמגנות וכמעט בכתה. "זה יום שאמור להיות חגיגה לדמוקרטיה, ובסוף תמונת היום היא ביצורים ברחובות". האם אמריקה כבר הפסידה, ולא משנה מי ניצח בבחירות?
"העולם מורכב", סיכם המנחה. "וזה עידן שבו קשה להכיל מורכבות". כמה שהוא צודק. בואו נסתכל על המצב, לא בשחור ולבן: ביידן אינו אנטי-ישראלי כלל, אבל במפלגה שלו יש קולות קיצוניים שאי אפשר להסכים איתם. יהודים רבים תומכים בדמוקרטים ומתעלמים מכך. טראמפ הוא הנשיא הכי פרו-ישראלי שהיה כאן ותרומתו לישראל היא אדירה, אבל גם רבים מתומכיו הנלהבים לא היו משאירים את הבת שלהם לבד עם הטיפוס הזה. ההתנהגות חסרת הגבולות שלו, בכל התחומים, יכולה להרוס את אמריקה, ואז גם לישראל לא תהיה ידידה כה עוצמתית.
בקיצור, החיים מורכבים יותר מציוץ.

2.

רבים מנתחים כעת מה תהיה המדיניות של ממשל ביידן כלפי ישראל, בהנחה שהוא ינצח סופית. איך נוכל להיעזר בארצות הברית, מה נקבל ממנה. נדמה לי שאת המתנה הגדולה ביותר אנחנו יכולים לקבל ממנה כבר עכשיו – להסתכל עליה, ולעשות אחרת. בדרך כלל אוהבים אצלנו אמריקניזציה, אבל מול התרבות הפוליטית שם, צריך ללחוץ חזק על הברקס אצלנו, ולא להתדרדר למחוזות האלה. למשל: לחזק את הסיפור המשותף, את האתוס של המדינה היהודית-דמוקרטית, שאנחנו בונים פה ביחד אחרי אלפיים שנה, כי לפעמים אנחנו שוכחים את גודל הזכות והאחריות. להפנים שמי שיש לו דעה פוליטית אחרת אינו אויב. הוא אולי יריב אידיאולוגי מר, אבל אלימות כלפיו אינה לגיטימית, וגם לא שלילה ומחיקה שלו. לייצר תקשורת אמינה, שמשקפת את כל המגזרים ולא מתייחסת להצבעה של אחרים כאל "תקלה" ולא מנסה לחנך את הציבור ולהתנשא עליו. צמד המילים "קבינט הפיוס" הפך לבדיחה, אבל פיוס זו התרופה הכי דחופה שצריך לרשום לנו, במינונים גבוהים, מול התמונות השבוע מארצות הברית.

3.

מה אנחנו יודעים על יחסו של ביידן ליהדות ולישראל? מנחם כהן, עורך עיתון "כפר חב"ד", סיקר כמה מפגשים של ביידן עם בכירי חב"ד. הנה ציטוטים מתוך מפגש שהתקיים בבית הלבן לפני כעשור. בדברים רבים ביידן הפוך לחלוטין מטראמפ, אך לא באהדה לישראל.
"ביליתי שעות אתמול בטלפון עם אהוד ברק וביבי, שהוא חבר אישי שלי במשך 36 שנים", פתח ביידן. "היחסים בין אמריקה לישראל הם טובים וחזקים מספיק. על כך אין לי חילוקי דעות עם הנשיא אובמה. אנחנו צריכים להבטיח את ביטחונה ויציבותה של ישראל כמדינה יהודית. סבא שלי תמיד אמר לי, ובעבר ההצהרה הזו גרמה לי בעיות: לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני. אם ישראל לא הייתה, היינו צריכים להמציא מדינה כזו, לטובת האינטרס האמריקאי.
"אבי, נוצרי אדוק, היה מהאנשים שלא הבינו איך אנשים מהקהילה היהודית יכולים להתנגד לייסודה של מדינת ישראל. אנשים שוכחים שהיו יהודים כאלה בשנות הארבעים והחמישים. כל הזמן שישראל קיימת בשלום ובביטחון, הסטטוס של היהודים באירופה, דרום אמריקה ועד סין וארה"ב נשאר בטוח. אני מבטיח ומתחייב לכם שביטחונה הפיזי של ישאל הוא דבר שלעולם לא נוותר עליו. הקשר נשאר חזק כמו שהיה, יש הבדלים טקטיים, ואפילו לישראלים יש הבדלים טקטיים בינם לבין עצמם", חייך.
הוא דיבר על פרשת המשט מטורקיה ואמר שלישראל יש בעיה בהסברה וכך "דברים קטנים מתפתחים לבעיות גדולות", אמר שסיפור הבנייה בשכונת רמת שלמה בזמן ביקורו בארץ "יצא מפרופורציה" וציטט את נתניהו שאמר שלא היה ממשל ששיתף פעולה כך עם ישראל מבחינה ביטחונית וצבאית. "הוא צודק", אמר ביידן. על המזרח התיכון האלים, אמר: "אתם חושבים שאם היו לוקחים את ישראל לירח, לא הייתה מלחמה במזרח התיכון?".
באירוע אחר, הדלקת נרות חנוכה בוושינגטון, התייחס ביידן ספציפית לרבי מלובביץ': "עלינו לזכור תמיד את מה שאמר רבי מנחם מנדל שניאורסון, שתמיד תבע לא להסתפק בהישגים הקיימים שהצלחנו בהם, אלא תמיד לנסות לעבוד יותר ולנצל יותר את הכישרונות שאלוקים נותן לנו כדי לתקן את העולם. אסור לנוח, וגם מי שכבר השיג חייב לשאול את עצמו: מה הלאה? מה אני עושה היום ומחר?".

4.

את הרעיון הבא שלחה אליי שירה כהן, תלמידת כיתה י"ב מנצרת עלית: פרשת השבוע, פרשת וירא, מתארת כיצד נחרבה העיר סדום. עיר שבה הטוב והרע התחלפו, עד שלא הייתה לה יותר זכות קיום. לוט, אחד מתושבי סדום, מתואר דווקא כאדם מכניס אורחים. בניגוד לסדומאים הרשעים בעיר, הוא פתח את ביתו לזרים, אבל גם זה נעשה באופן מעוות. בניגוד להכנסת האורחים המפורסמת של אברהם, אצל לוט אין גבולות ומוסר.
הפרשה מתארת כיצד אנשי סדום שומעים שלוט העז להכניס אורחים לביתו. הם זועמים, ודופקים על הדלת בדרישה לפגוע באורחים. לוט יוצא אליהם ומתחנן: אל תפגעו באורחים שלי, אבל הנה, שתי הבנות שלי בבית, אני אוציא אותן אליכן, ותעשו להן מה שתרצו. איזה סולם ערכים שגוי. הוא מקריב את בנותיו כדי לשמור על אורחיו.
סדום נחרבה, אבל אפשר ללמוד מימיה האחרונים איך צריך לאזן בחיים בין ערכים שונים: לפעמים אנחנו כל כך רוצים לרצות את האחר, לרדוף אחרי מעשים טובים כמו הכנסת אורחים, שאנחנו שוכחים את מי שיקר לנו, את המעגל המשפחתי. חשוב לנו כל כך לפעול למען הרחוק, עד שאנחנו מזניחים את הקרוב. אנחנו טובים ומקסימים לכולם, רק לא למי שגר איתנו באותו בית.
ימי הקורונה הם הזדמנות לחזק קודם כל את המשפחה הגרעינית, את הבית. אחר כך אפשר לתקן את כל העולם.


הסטטוס היהודי: "אם אדם בונה צריף קטן, זה לוקח זמן קצר. אם אדם בונה את מוזיאון רוקפלר – זה לוקח הרבה יותר זמן. אנשים מתלוננים: למה עם ישראל לא מתאחד? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? התשובה היא: אם זה לוקח כל כך הרבה זמן להגיע לגאולה, אנחנו כנראה בונים פה משהו גדול מאוד". (ר' שלמה קרליבך, שיום פטירתו חל השבוע)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.