מה למדתי ממשפט נתניהו

1.

זה שבוע שנע בין שיא הגדלות לשיא הקטנות. נפתח בגדלות. יום השואה, במיוחד השבוע, הזכיר לנו מי אנחנו, מה עברנו, ולמה אנחנו מסוגלים. אומה קטנטנה עם בשורה לעולם, שיצאה מביתה אל הגלות, וריכזה אליה שנאה ועוינות עצומה מאז ומתמיד. בדור האחרון זה התבטא בניסיון לחסל את העם כולו, ובהצלחה, לצערנו, להשמיד שליש ממנו. שישה מיליון יהודים נרצחו, כולל מיליון וחצי ילדים. אבל מתוך האפר, מתוך התהום, מתוך הזוועה, העם היהודי קם והתנער ונבנה מחדש.

ועכשיו במדינה היהודית היקרה שהצליח להקים אחרי אלפיים שנה, הוא נקלע ללופ פוליטי מביך, קט־ נוני ומעורר רחמים. ידענו, בתוך כמה שנים, לקלוט עלייה, להקים יישובים, לבנות מחדש את עולם התורה, לפתח חקלאות ותעשייה מתקדמות ולנצח את כל צבאות ערב, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע לרוב יציב כלשהו של 61 .

גם משפט נתניהו הוא שיעור מהדהד על קטנות וגדלות האדם. דמיינו לעצמכם אדם, שהוא מנהיג שרואה למרחוק, שמצליח לשנות דוקטרינות במזרח התיכון ולהביא הסכמי שלום ונורמליזציה עם ארבע מדינות מוסלמיות.

ועכשיו דמיינו אדם שלפי כתב האישום דואג לפרסם באתר אינטרנט כתבות מכפישות על עוגות לא כשרות שהכינה אשתו של מנהיג מפלגה קטנה, שנמצאת באותו מחנה אידיאולוגי. זה אותו אדם, כידוע. דמיינו ראש ממשלה שנאבק בגרעין האיראני ומקדים להביא חיסונים ולהוציא את מדינתו מהקורונה ראשונה בעולם, אבל ככל שהוא רואה למרחוק - הוא לא רואה מקרוב את גדעון סער, למשל. ההאזנה לידיעות על מחלקות הקורונה הנסגרות בזו אחר זו, ובמקביל לעדויות של אילן ישועה, לא מלמדות רק על נתניהו, אלא גם עלינו. את הלקח גם אנחנו יכולים ללמוד, כי גם בתוכנו מתרוצצות הקטנוניות לצד הגדולה, נאבקות תמידית.

2.

נכ נסתי השבוע לאתר ועדת הבחירות המרכזית, להסתכל על כמה מספרים שלא זכו לתשומת לב בלהט התוצאות:
נתחיל במפלגת "רפא - רק בריאות", בראשות אריה אבני, שלאחרונה נשלל ממנו לצמיתות רישיון הרפואה שלו. מפלגת מכחישי הקורונה, או מתנגדי החיסונים, קיבלה 17,346 קולות בלבד. לאורך השנה האחרונה נדמה היה לי שהם התיישבו כולם על חשבון הפייסבוק שלי, והתחושה הייתה שיש כאן מחנה עצום, אבל הנה הזדמנות לגלות מהו באמת מספרם של חברי הקבוצה הזאת. הרעש שהם עושים וכמות המידע הכוזב שהם מפיצים גדולים פי כמה.

זה נכון גם בנוגע מפלגת "עם שלם" בראשות הרב חיים אמסלם ודב הלברטל שקיבלה רק 0.01% קולות, כלומר 592 פתקים בלבד. בהערכה גסה, 592 הוא פשוט מספר בני המשפחה והחברים הקרובים של כל חברי הרשימה. ושוב, יש כאן בעיה של ייצוג־יתר. נדמה לי שהרב אמסלם והל־ ברטל, חביבי התקשורת, זכו להרבה יותר מ־ 592 ראיונות בתקשורת בשנה החולפת. ראיון עבור כל בוחר. הם תוקפים בחריפות את ש"ס, את יהדות התורה, את הרבנות הראשית ועוד־ועוד, ואמורים לייצג לכאורה את החרדי החדש, האחר, האלטרנטיבי. דווקא כמי שחושבת שיש הרבה מה לשנות ביחסי החברה החרדית ושוק העבודה, ותומכת במהלכים חיוביים וחשובים שמתרחשים כיום במגזר, גיליתי כעת שהדוברים האלה - לא מייצגים איש. סליחה, הם מייצג 592 אנשים. זכרו זאת בראיון הבא.

והנה עוד קוריוז: המפלגה "דמוקרטית - חירות, שוויון וערבות הדדית", עם האותיות "רק", קיבלה אפס קולות. אפילו ראש הרשימה לא הצביע לה. ואולי זה לא קוריוז, אם חושבים רק כמה עלה להדפיס פתקים ולחלק אותם בכל הקלפיות. צילצלתי לברק כהן, ראש הרשימה, כדי לתהות מה קרה כאן. החלטנו בסוף לא להתמודד, הוא אמר לי, אבל המדינה כבר הדפיסה פתקים. נו באמת.

ולסיום, משהו על הדרישה מנתניהו להתפטר ולפנות את מקומו לאחר בליכוד. כשרואים את המספרים באתר, מבינים שכאשר אומרים לנתניהו "לך", אומרים לך ל־ 1,066,892 מצביעי הליכוד. על הפתק שהם שמו בקלפי היה כתוב: "הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה". לא
ישראל כץ ולא יריב לוין. 30 המנדטים האלה, רבע מהכנסת, רוצים אותו. גם כל מי שהצביע ש"ס (316,008 בוחרים), הציונות הדתית (225,641) ויהדות התורה (248,391) הצביע "אל־תלך". בסך הכל - 1,856,932 . כמעט שני מיליון ישראלים, אליהם בוודאי אפשר להוסיף חלק משבעת המנטים של בנט. יש מי שאומר: "אם הוא רק יזוז, לכולם יוקל". אבל לכשני מיליון איש לא יוקל. אני מסכימה שצריך פתרון יצירתי למצב הנוכחי, אבל כמו פתרונות עקומים אחרים שהוצעו השבוע, גם זה לא פתרון הוגן.

3.

פרשת השבוע, פרשת שמיני, עוסקת בגבולות. היא מתחילה בתיאור של שני בניו של אהרון הכהן, שפרצו גבולות ונענשו. הם נכנסו למשכן, לעבודת הכהנים, אבל לא נהגו כמצופה שם. התורה קוראת להתנהגות שלהם – "אש זרה". לפעמים ההתלהבות, הלהט, משכיחים מאיתנו את ההוראות הפשוטות, הכללים המקובלים.

אחר כך הפרשה מתארת את דיני הכשרות, עוד תחום של גבולות. מה כשר ומה לא כשר, מה אוכלים ומה לא אוכלים. אלה פסוקים רבים שמכוננים את השולחן היהודי כבר אלפי שנים: חזיר ושרצים לא, עוף ודגים כן. הפסוק האחרון בפרשה מסכם זאת כך: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל".

צריך להבדיל בעולם הזה. יש מותר ואסור, יש כן ולא. אלה ימים של חזרה לגבולות, בעיקר במערכת החינוך. התלמידים יצאו מהזום וחזרו לכיתה, למסגרת. חברה שלי, מורה, סיפרה שאחת התלמידות אמרה לה השבוע באמצע שיעור: "אוף, אי אפשר לכבות מולך יותר מצלמה". יש הרבה גבולות שהתרופפו בשנה הזו. השאתר ועדתינה, האכילה, שעות המסכים. עכשיו אפשר לאפס את הכל מהתחלה.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו" (ניצול השואה הפסיכיאטר ויקטור פרנקל)