מה כל כך הפריע לאייכמן?

1.

שאלתי השבוע את אחיו של יהודה ביאדגה ז"ל מבת ים אם יש לו אמון בחקירת מצ"ח, שבודקת את התקרית שבה נהרג אחיו על ידי שוטר. השוטר שיהודה התקדם לעברו עם סכין שלופה טען שחש בסכנת חיים, וכך התרשם גם עד ראייה שהיה שם. אבל התשובה הייתה שלילית. "יהודה לא נהרג, הוא נרצח", אמרו השבוע מאות מבני העדה האתיופית בהלוויה. "רצח בדם קר". היה שם אפס אמון במשטרה. זו לא הצבעה על מחדלים, זו כפירה בהכל.

בהשראת ראש הממשלה, יש ליכודניקים שלא מוכנים להכיר באפשרות שנתניהו אולי עבר עבירה. לשיטתם בטוח שהיועץ המשפטי מושחת ורודף אותו, נקודה. הכול פייק. בוז למנדלבליט. ושוב, גם אם ההדלפות ודרך ניהול החקירה נראות בעייתיות, המחיקה המוחלטת של כל מערכת אכיפת החוק היא לא הכיוון. מבקרי נתניהו גם הם חוצים את הקווים לעתים. אפס ממלכתיות, אפס כבוד. היחס לראש ממשלה ותיק, מוכשר ומצליח הוא כאל אחרון חברי המאפיה הבזויים.

אנחנו הולכים רחוק מדיי. בכל פעם מגזר אחר מוחק זרוע שלטונית אחרת, שבסופו של דבר אמורה לעבוד בשבילנו. זה מסוכן. אם כל אחד יבעט בקיר אחר, בסוף לא יישאר בית.

2.

סיכום קמפיינים שבועי:

  • כולם מתאמצים לייצר סרטונים, אבל נתניהו רק הולך לעבודה, וזה הסרטון הכי טוב. שימו לב ללו"ז שלו השבוע: ביום ראשון השבוע פרסם את הביקור ההיסטורי בצ'אד. ביום שני חנך עם ילדיהם של אילן ורונה רמון ז"ל נמל תעופה בינלאומי, בתיעוד מרגש. ביום שלישי השתתף בניסוי טיל החץ המוצלח, וביום רביעי נכח בתרגיל בשיזפון בדרום. באותו זמן לפיד הגיש תה למפגינים שקראו מול ביתו לאיחוד מפלגות, וגבאי נסע ברכבת לנהריה.
  • מפלגת העבודה עדיין מזוהה עם מפא"י ההיסטורית, האשכנזית, האליטיסטית. אבל דווקא בראש הליכוד עומד אשכנזי, מיליקובסקי מהבית, ובראש העבודה עומד אבי גבאי, ולצידו בין היתר ח"כים כמו עמיר פרץ, איתן כבל, רויטל סויד, יוסי יונה, לאה פדידה ומשה מזרחי. מדהים איך התדמית חזקה יותר מהמציאות.
  • פוליטיקאי בכיר סיפר לי השבוע שהוא ציפה לרמה כזו של חריפות ובוטות בקמפיינים רק בימים האחרונים שקודם הבחירות, לא שלושה חודשים לפני. אם עכשיו הפרצוף של אמנון אברמוביץ' ובן כספית בצומת גלילות, מה ישלפו בתחילת אפריל?
  • אריאל שרון אמר פעם שבפוליטיקה צריך תמיד להישאר תמיד על הגלגל. לא לפרוש, לא לצאת מהמערכת, לא להתפטר, כי קשה לחזור אחר כך. הנה שניים שהעצה הזו ודאי הייתה עוזרת להם: יעלון וליברמן. שניהם התפטרו מתפקיד שר הביטחון, ועכשיו מחפשים איך לחזור ולהיות רלבנטיים.
  • בימים אלה מחלקים תעודות, אז הנה המצטיין שלי: גלעד ארדן. 15 סרטונים של פרגון לחברים בליכוד הוא כבר צילם. מרענן לשמוע מישהו מדבר גם על אחרים ולא רק על עצמו. כבר כמעט שכחנו שמפלגה היא נבחרת של אנשים. ארדן גם ממצב את עצמו כך כמבוגר אחראי, כי הרי בעצם ראש הממשלה היה אמור להוציא סרטונים כאלה על נבחרת הליכוד.
  • המצטיינים לרעה: גנץ וליברמן. גנץ החליט לעלות לבמה הציבורית לראשונה, עם סרטון מביך של ספירת גופות מחבלי החמאס שנהרגו בצוק איתן. האתוס היהודי-ציוני מעולם לא היה צמא דם. הורגים כשצריך, אבל לא ששים על כך. ליברמן המשיך כרגיל בדה לגיטימציה של אחרים, בשלטים שעליהם נכתב שהוא "לא דופק חשבון לטיבי" ו"לא דופק חשבון לחרדים". לא ברור מי קונה את הסחורה הזו, כי בינתיים נראה שאחוז החסימה לא דופק חשבון לליברמן.

3.

אני עוקבת אחרי אושוויץ בפייסבוק. משפט מוזר. אם היה פייסבוק בזמן אושוויץ, אולי ההיסטוריה הייתה משתנה. היום יש לאתר ההנצחה המפורסם כרבע מיליון עוקבים, וביום ראשון השבוע הם פרסמו עבורנו תזכורת מרתקת: היום מלאו 77 שנים לועידת ואנזה. ב-20 לינואר 1942, בווילה ואנזה שבברלין, התקיימה ישיבה מקצועית על מה שנקרא "הפתרון הסופי לשאלה היהודית". גם הפרוטוקולים של הוועידה הועלו לרשת החברתית, ונתון אחד שם תפס את תשומת ליבי.

אבל קודם נלך עוד יותר אחורה: פרשת השבוע היא פרשת יתרו. מקבלים בה את התורה בהר סיני. אומה שלמה מתייצבת שם אחרי יציאת מצרים, ושומעת לראשונה את מה שהפך לדי.אן.איי שלה, לדופק הפנימי שפועם בה: אנוכי ה' אלוקיך. לא תרצח. כבד את אביך ואת אמך. לא תנאף. זכור את יום השבת. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. האתוס הזה הפך אותנו לעם, ואותו אנחנו נושאים איתנו מאז באשר נלך, בכל הגלויות. נשאנו אותו גם לאדמת אירופה.

בחזרה לברלין: לקראת הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים. לא רק בגרמניה. הוא ספר את יהודי פולין (2.2 מיליון) ואוקראינה (2.9 מיליון) וגם ספרד (6,000) וטורקיה (55,500) ועוד ועוד. בסך הכול מנה אייכמן 11 מיליון יהודים, במדינות תחת השלטון הנאצי ובמדינות יריבות. הוא סיפר למשתתפים שעל בסיס אישור קודם של היטלר, יש להתחיל מיד בגירוש של כולם למזרח אירופה, לעבודות כפייה שבהן, יש לקוות, רובם ימותו. הוא גם רמז שאסור להשאיר בחיים את הנותרים, כי הם יהוו גרעין להתחדשות העם הזה. מכונת ההשמדה החלה לפעול. אבל המספר שתפס את תשומת לבי הוא המספר הקטן ביותר. מספר היהודים באלבניה. 200 יהודים בלבד. למה אייכמן הוטרד מקיומה של קהילה קטנטנה כזו באלבניה הרחוקה? למה קיומם לא נתן לו מנוח? מה נצרב בנו שם, במעמד הר סיני, שכל כך הפריע לו?

ובתמונת ראי צריך לשאול: מה זה אומר עלינו? מה אנחנו מסמלים, והאם זה מחייב אותנו? ומול האובססיה הזו להשמיד כל יהודי, עד האחרון שבהם, מה רמת האכפתיות והקשר שלנו לכל יהודי רחוק?


הסטטוס היהודי: "את עשרת הדברות האלה קיבלו המוני העם לא מיחידים, ולא מנביא יחיד, כי אם מפי האלוה. ומן היום ההוא והלאה האמין העם" (רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!