מה ישראלי בעיניך?

1.

"מה ישראלי בעיניך?". נשאלתי את השאלה הזו כמה פעמים השבוע. לסקר של עיתון בית ספר, לסרטון שצילמה יחידה בצה"ל ולמשאל של אתר אינטרנט. אז בסיומו של השבוע הזה, נדמה לי שאפשר לסכם כך: מה ישראלי בעיני? השאלה הזו. אני לא יודעת אם בדנמרק שואלים כל הזמן מה דני בעיניך ובאיראן תוהים מה איראני בעיניך. אחד המאפיינים הבולטים שלנו הוא הניסיון התמידי להגדיר את עצמנו, ללכוד את הרוח הישראלית, להבין מה אנחנו יוצרים פה ביחד. בכל פעם מחדש אנחנו שואלים האם הסמל שלנו הוא החומוס, או הגששים, או הקוטג' או הכותל, אבל זה גדול הרבה יותר מכל אלה. הרי זה באמת פלא. החיים היומיומיים שלנו פה הם דבר לא נורמלי. זה לא היה אמור לקרות. אין שום היגיון סטטיסטי והיסטורי מאחורי ההצלחה האדירה שלנו. מספר היהודים בעולם קטן מטעות מדגם סטטיסטית במפקד האוכלוסין של סין. היינו אמורים להתבולל ולהיעלם מזמן, לפני שנים, אבל לא. תרמנו לאנושות תרומה עצומה, ללא כל קשר בין הכמות שלנו לבין האיכות, ואז התקבצנו לפה אחרי אלפיים שנה, הגענו מ־ 150 מדינות שונות, עם אמונה אחת משותפת שלא נעלמה למרות כל הניסיונות לפגוע בנו וכל הקשיים. ופתאום אנחנו נפגשים מחדש עם בני משפחה שלא פגשנו דורות, ופתאום יש אויבים ואתגרים ומאבקים, ופתאום כל זה מצליח, ברוך השם. אנחנו מסתכלים מסביב בשמחה ובתודה, כמובן גם עם ביקורת ורצון לשפר ולתקן, וכאילו מנסים להגדיר את הנס תוך כדי התרחשותו. מה אנחנו בונים פה? מה זה ישראלי בעיניך?

לא סתם אנחנו לא מאמינים, מבקשים להגדיר, רוצים הסברים. באחת הנבואות היפות של הנביא זכריה, מתוארת המציאות של שיבת ציון, הנס הזה של קשישים וילדים חוזרים לרחובות ירושלים: "עֹוד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִים, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". אבל אז מוסיף הנביא זכריה עוד משהו: "כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נאום ה'". לא רק אנחנו משפשפים עיניים בפליאה, גם אלוקים בעצמו חוזה עימנו בפלא הזה.

2.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה כרגיל בערב יום העצמאות את הנתונים על אוכלוסיית המדינה. בקום המדינה שיעור היהודים עמד על 82.1 אחוז. ב־ 2018 אחוז היהודים עמד על 74.5 . השנה מהווים היהודים 73.9 אחוזים מאוכלוסיית ישראל. השינוי הדמוגרפי האדיר הזה לא זוכה כלל לתשומת לב, אולי כי זה לא פוליטיקלי־קורקט לומר זאת: חוק השבות צריך להשתנות. רוב העולים שמגיעים היום לארץ אינם יהודים. על פי חוק השבות, אם אדם יהודי מתחתן עם לא־יהודייה, ונולד להם בן לא־יהודי שמתחתן עם לא־יהודייה, ונולד גם להם בן לא־יהודי - הוא זכאי לעלות מאוקראינה, למשל, אל המדינה היהודית הקטנה, עם כל הזכויות, סל הקליטה וההטבות. כל העוסקים בתחום הזה מודים שמדובר בהרבה יותר מ־ 50 אחוז מהעולים שמגיעים היום לארץ. הם לא נרדפו בגלל יהדותם. חלקם לא חשים כל קשר לישראל או ליהדות, ורואים עצמם כנוצרים פעילים. אין פה שום טענה כלפיהם, רק כלפינו. אנחנו אלה שאולי עושים להם עוול בכך ששליחי סוכנות ממשיכים לחפש אותם ולהעלותם.

עו"ד יונתן יעקובוביץ מ"המרכז למדיניות הגירה ישראלית", גוף שמנסה לקדם את שינוי חוק השבות, אמר לי השבוע שאולי צריך להפסיק לדבר בעברית מכובסת ולהתחיל להגיד הגירה במקום עלייה. כשאנחנו קוראים לכולם עולים חדשים, הוא אומר, אנחנו מרדימים את עצמנו וממשיכים לחשוב שזה נתן שרנסקי יורד מהמטוס, אבל מי שעולה עכשיו הוא בעיקר השכן הגוי שלו.

3.

לכאורה, אין כל קשר בין שתי הפרשות שקוראים השבוע בתורה, פרשת "תזריע" ופרשת "מצורע" לבין אירועי יום העצמאות. הפרשות האלה עוסקות בעיקר בצרעת. התורה מתארת אדם שהוציא דיבתם של אנשים רעה, דיבר לשון הרע, ולכן נענש בצרעת על עורו. הוא צריך לעבור תהליך ארוך של בידוד עד שהצרעת נעלמת והוא לומד את השיעור, מפנים את הלקח, ויכול לחזור ולהשתלב בחברת בני האדם.

אבל אם נסתכל על ההיסטוריה, נגלה שתרבות הדיבור שלנו קשורה עמוקות לקיום העצמאי שלנו בארץ. לשון הרע, רכילות, קללות, שנאת חינם - כל אלה מובילות אותנו מארץ ישראל החוצה, אל הגלות. זה מתחיל כבר בגן עדן. פרשנינו מסבירים כי הנחש דיבר לשון הרע על אלוקים, אדם וחווה האמינו לו ולכן חטאו - והעונש שלהם היה הגירוש מגן העדן. בהמשך, יוסף דיבר לשון הרע על האחים שלו. הוא נהג להביא אל אביו יעקב סיפורי  דיבה עליהם. התוצאה - ירידה לגלות במצרים, לשנים ארוכות. כשכבר יצאנו סוף־סוף ממצרים, המרגלים הוציאו את דיבתה של ארץ ישראל רעה. במקום לבחור מילים חיוביות ואופטימיות כדי לתאר את הארץ הטובה, הם כמעט שיכנעו את העם להפסיק לצעוד אליה. התוצאה - 40 שנות נדודים במדבר. בימי דוד המלך, מסופר כיצד לשון הרע בין הלוחמים שלו ובתוך המעגל הקרוב אליו הייתה הסיבה להתפרקותה של הממלכה, עד שיצאנו לעוד גלות.

כל זה התרחש עוד לפני עידן הרשתות החברתיות והשפה הבוטה, הקיצונית, שהתפתחה בהן. השיח הפוליטי והתקשורתי בימינו רקוב. לא משנה מהי דעתכם (בעד ביבי או נגד ביבי, למשל) הדרך שבה אתם בוחרים להתבטא, ההחלטה אם לבקר בשפה נקייה ועניינית או שמא בהשתלחות חסרת מעצורים תקבע אם נוכל להמשיך להתקיים פה יחד או לא. אז אולי בעצם הפרשות שקוראים בשבת בתורה הן תמרור אזהרה בשבילנו: אם אתם רוצים לחגוג פה עוד הרבה ימי עצמאות, תזכרו: חברה שמקללת, שמטנפת, שמביישת, שמרכלת - לא תשרוד.

הסטטוס היהודי: "ספירת העומר מתחילה בחודש ניסן ומסתיימת בסיון, ובאמצע יש את אייר, שבו בכל יום סופרים. זה חודש מיוחד, אין עוד חודש שבו בסוף כל יום עוצרים ובודקים כיצד יממה שלמה חלפה, בודקים איך ניצלנו אותה וממשיכים אל היממה שאחריה" (הרבנית נעמי שפירא, על חודש אייר)