מה הדבר שהכי חשוב לנו?

1.

הנה שורת משפטים שחבל שלא נאמרו השבוע. במקום לדבר רק לבייס הטבעי, אפשר להרחיב את קהל היעד. אני אישית הייתי שמחה לשמוע את הטקסטים האלה:

  • נתניהו השבוע בגני התערוכה, במקום להכריז "זה ביבי או טיבי": "אני מכבד את המגוון שיש בחברה הישראלית. זה חלק מהעוצמה שלנו. יש שמאלנים שחושבים אחרת ממני, וזה לגיטימי. יש אזרחים ערבים-ישראלים, ואין בנו גזענות כלפיהם. נכון, לא ארכיב עם המפלגות הערביות קואליציה, אבל אנסה כצעד הצהרתי חשוב למנות שר ערבי-ישראלי בממשלתי".
  • גנץ השבוע, במקום לאמץ את מצע "יש עתיד" בהעתק-הדבק ובכך בעצם למנוע כל שיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות: "יאיר לפיד טעה בעבר בכל הקשור לדת ומדינה. הוא יודע את זה ומצטער על כך. אנחנו נוביל קו אחר לגמרי. לא נחנך מחדש את החרדים ולא נתנשא עליהם. גפני וליצמן הם שותפים, לא אויבים".
  • משה פייגלין, אורלי לוי, אביגדור ליברמן, אלי ישי, משה כחלון: "די, זה מסוכן, ההיגיון צריך לגבור על הלב. אנחנו פורשים".

2.

"תנו לי לשאול אתכם שאלה", אמר ד"ר שמעון אזולאי למאות הסטודנטים שמסיימים בקרוב שנת חונכות עם בני נוער בסיכון. "אם תזכו בלוטו, האם תהיו מאושרים יותר?". הם ענו שכן. "ואם חס ושלום תיפצעו בתאונת דרכים ותשבו מעכשיו בכיסא גלגלים, האם תהיו מאושרים פחות?". הם כמובן ענו שכן.

אזולאי המשיך: "זה מדהים, אבל עניתם לא נכון. אצל רוב האנשים, למעט תקופת ההסתגלות, רמת האושר לא תשתנה. בהתחלה תהיה אופוריה. בהתחלה תהיו שמחים מאוד או עצובים מאוד, אבל זה כמו אחרי רכישה של רכב חדש. בימים הראשונים אנחנו נותנים לילדים קובץ הוראות: אסור לאכול ברכב, אסור להשאיר בו חפצים. כעבור חודשיים כל הרכב מלא פירורים של במבה. מה קרה? חזרנו לשגרה, לסדירות. ומה שקובע את איכות חיינו זה לא הרגעים המיוחדים אלא היומיום. הדקדוק של היומיום. הבעיה של ילד בסיכון זה שאין לו סדירות בחיים, שהשגרה מפורקת".

אזולאי יודע מהי שגרה מפורקת. הוא גדל בשכונת מצוקה בחדרה כבן זקונים. אביו, עולה ממרוקו, נפטר כשהיה בן שלוש. היום הוא ד"ר לפילוסופיה, מרצה באוניברסיטה העברית, מומחה לחינוך. הרגשתי שמילותיו צריכות לצאת החוצה מהאולם בירושלים שבו דיבר השבוע.

"הנה הסוד: כשאני בודק משפחה אני לא בודק את הרגעים הגדולים שלהם, את הזכייה בלוטו או את תאונת הדרכים. בבר מצווה משפחתית, למשל, כולם נוחתים ממטוס ביחד ומחזיקים דולפין ושרים שיר. זה לא אומר כלום. אני בודק את היומיום: איך מדברים אחד לשני, מי מרביץ למי, איך אוכלים ארוחה. מה שמשנה זה הטקסים האלה. אחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא visibility, תחושת ניראות. באיזו מידה רואים אותי ואת האוצרות שיש בי? אם אני בבית כבר ארבע שעות ואף אחד לא רואה אותי, אני לא משמעותי. אם נסעתי לכנס מטעם העבודה וחזרתי אחרי כמה ימים והקולגה לא שם לב שלא הייתי פה, כבר עדיף שייתן לי פטיש בראש. כי התעלמות וחוסר נראות זה אפילו יותר משפיל.

"לכן אני עובד עם מורים על טקס קריאת השמות. זה אקט של ניראות. יש מורה שעומד בכניסה לכיתה ונותן כיף לכל ילד שנכנס, זה מצוין, אבל יש גם מורים שאומרים: אין זמן, עוד מעט הבגרות, אז רק תגידו מי איננו, מי לא נמצא. מה אני כתלמיד מבין מזה? שעדיף כבר לא לבוא, שלא משנה שאני כאן. לא קראו בשמי ולא הביטו בי. רבותיי, הדקדוק של היומיום קובע את חיינו!

"בבריטניה מונתה שרה לענייני בדידות, כי זו תהיה מגפה קשה במאה שלנו. אבל בסקרי בדידות בעולם מתברר שלא הקשישים הם הבודדים ביותר. ילדים וצעירים בודדים מאוד, גם אם הם מוקפים אנשים, כי בדידות היא קודם כל תחושה. אפשר לשבת באמצע כיתה ולהרגיש בודד, כי אין לנו קהילה עם משמעות. זה האתגר הכי גדול. עוד לא ראיתי ילד שנשר בכיתה ט'. הוא נשר כבר בכיתה ג', כבר אז הוא חש ניכור וניתוק, אבל רק בכיתה ט' הוא יכול לקום וללכת. לכן צריך לבנות נכון קהילות.

"שאלה אחרונה: כמה כוח הרצון הוא דבר חשוב, מ-1 עד 10? מי חושב ש-10?". ידיים רבות מונפות, גם שלי. אזולאי מסביר: "זו אחת הטעויות שאנחנו עושים. אנחנו אומרים לילד: מי שרוצה יצליח, אין דבר העומד בפני הרצון. האמונה בכוח הרצון בלבד היא מיסטיקה שמכשילה ילדים בלי הפסקה. די עם זה. בלי כלים הרצון לא מתממש. רצון אנושי ללא עוגנים וללא פיגומים זה לא מספיק. אני מכשיל את הילד בדיבור על כוח הרצון, כי התפקיד האמיתי של ההורה, המורה או החונך זה להחזיק את הרצון לילד. נגיד שאני רוצה לרוץ כל ערב. יש לי כוח רצון לקנות נעליים ובגדי ספורט, אבל ביום הראשון חם בחוץ וביום השני קר בחוץ ובערב השלישי יש משחק של מכבי. ככה חולפת שנה. אבל אם קבעתי עם אדם נוסף לרוץ, הסיכוי קופץ מבחינה סטטיסטית בחמישים אחוז. למה? כי הוא מחזיק עבורי את הרצון.

"קחו ילד מאזור חזק ועשיר, וילד מהשכונה שבה אני גדלתי. נגיד שהילד החזק אומר שהוא לא הולך מחר לבית הספר, נמאס לו. אבל החבר יזכיר לו שהם קבעו ללמוד יחד למבחן ולהצליח. ואם הוא ירד למכולת כשכולם בלימודים (ושימו לב, רק באזורים חלשים ילדים מסתובבים במכולת בשעות הלימודים) המוכר יתפלא וישאל מה קרה. גם המדריך בתנועה יגיד לו: מה השטויות האלה? תחזור ללמוד. בלי כוונה, כל הקהילה מחזיקה לו את הרצון. ילד בשכונה שלי שיגיד שהוא לא הולך ללימודים, ישמע מהחבר שלו: יופי, בוא מחר לעבוד איתי בצבעות. זה הסיפור העמוק של חינוך – לבנות קהילה של משמעות, קהילה שבה כל אחד מרגיש שרואים אותו, ושדואגים שיהיה לו רצון".


הסטטוס היהודי: "ספר שמות מכונה 'ספר הגלות והגאולה'. כעת כשמסיימים לקרוא אותו יש לזכור שהוא אינו סיפור היסטורי אלא אקטואלי: גלות היא מצב שבו האדם אינו חי במקומו המתוקן. גאולה היא החזרה של האדם אל מקומו הנכון" (הרב שלמה וולבה)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
// Solve jumping in toggle widget at mobile.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!