מה אתם יכולים לעשות?

1.

שתי שיחות חולין שמעתי השבוע, והן עזרו לי להבין את הסיפור הגדול שבו אנחנו חיים.

הגננת אביגיל גיספן לימדה השבוע את הילדים לקראת יום העצמאות, איך עם ישראל היה מפוזר בגלויות השונות, אבל תמיד התגעגע וחלם לחיות בארץ ישראל. היא נתנה להם דוגמאות: אבותינו הזכירו את הארץ בכל חתונה כשאמרו "אם אשכחך ירושלים" ושברו כוס תחת החופה, הם הזכירו את בית המקדש גם בברכת המזון, הם ציירו בבתי הכנסת ציורים של ירושלים והיו שרים בשבתות שירים על הארץ. הילדים הקטנים פשוט לא הבינו: אם הם כל כך רצו לחזור, למה הם לא פשוט עשו את זה?

אביגיל מספרת שהתרגשה מאוד, ושזו לא הפעם הראשונה שבה הם אלה שמלמדים אותה דברים. עבור ילדי הגן הקטנים אין טבעי יותר מלחיות כאן. הם לא מכירים מציאות מורכבת של רדיפות, של עמים אחרים ששלטו כאן וששלטו עלינו, של גלות. היא ניסתה להסביר, אבל שמחה על השאלה שלהם.

ואז סיפרה לי חוקרת השואה אסתר פרבשטיין שכאשר היא הייתה ילדה לאף אחת מחברותיה לא היו סבים וסבתות. "היינו הולכים בשבתות לנשים מבוגרות מהשכונה, רק כדי להרגיש שיש לנו 'סבתא', שיש איזה דור מעלינו. אימצנו סבתות", אמרה ותיארה מציאות שפשוט לא מוכרת לבני דורי: "כשלאימא שלי נולד נכד וקראו לה בפעם הראשונה סבתא – התרגשנו נורא. היום שלושה דורות וארבעה דורות במשפחה יהודית זה דבר שנחשב מובן מאליו, אבל אין לנו מושג שזה לא תמיד היה ככה".

אלה ימים שמזכירים לנו ששום דבר הוא לא מובן מאליו. צריך רק להתבונן.

2.

פרשת השבוע, פרשת "קדושים", מתחילה בציווי "קדושים תהיו" וממשיכה ללא פחות מ-51 מצוות שונות, שמתייחסות לשלל תחומי החיים: חקלאות, עסקים, שבת, רכילות, חגים, עבודת אלילים ועוד ועוד. אחד העקרונות המפורסמים בפרשה מתאים לימים האלה, שבין שואה לזיכרון לעצמאות: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".

שימו לב שאנחנו לא נדרשים לרחם על הזקן, אלא לכבד. לייקר. והדרת – מלשון הדר. יש למצוא בו הדר, לראות יופי בקמטים ובניסיון, להתלהב ממנו ומסיפור חייו. אלה ימים שבהם שומעים הרבה קשישים, ממקומות שונים ועם מבטאים שונים, מספרים את סיפורם. ימים של הדר. אגב, השר לענייני גימלאים אורי אורבך ז"ל ייסד מנהג בשבת הזו, אותה כינה "שבת והדרת" – לתת למבוגרים שבקהילה לעלות לתורה ולדבר בבתי הכנסת.

הנה סיפור נפלא אחד שנחשף בימים אלה במפגש בין הנשיא יצחק הרצוג לרב ברל ויין. הרצוג הגיע במהלך חול המועד לביתו הפרטי של הרב ויין בן ה-88, שהוא מנהיג קהילתי ואיש חינוך ומרצה וסופר, מהמוכרים ביותר בארה"ב ולצערנו מהפחות מוכרים בארץ, מאז שעשה עלייה לאחרונה.

הרב ויין, יליד שיקאגו, שיתף את הרצוג בפנינה היסטורית מרתקת: "הייתי ילד קטן, לפני בר מצווה, ב-1946. אבא העיר אותי מוקדם בבוקר ואמר: נוסעים לשדה התעופה, הרב הרצוג מגיע לשיקאגו! ואכן, כל הרבנים של העיר היו שם, כדי לקבל את פניו".

הנשיא האזין בקשב רב לסיפור על סבא שלו, הרב הראשי לשעבר, שעל שמו הוא גם נקרא, והרב המשיך: "אני זוכר איך הוא נראה כשירד מהמטוס: איזו אצילות, איזו אריסטוקרטיות, עם כובע צילינדר על הראש, ביד אחת מקל ההליכה המפורסם שלו וביד השנייה הוא אחז בתנ"ך".

"נכון", אמר הנשיא, "כך הוא הלך תמיד".

"הרב הרצוג הגיע לבית הספר שלנו. היינו 200 בחורים צעירים, ובאנגלית מושלמת הוא אמר: 'אני רוצה לומר לכם משהו, צעירים. עכשיו חזרתי מהאפיפיור ברומא. הגשתי לו רשימה של אלפי ילדים יהודים שהוכנסו למנזרים קתוליים בידי הוריהם, רק כדי להציל אותם מהגרמנים'. אמרתי לאפיפיור: 'אני נותן לך את הרשימה כנציג העם היהודי, ואני מבקש שתיתנו לנו בחזרה את הילדים'. אבל האפיפיור לא הסכים. הוא הסביר לרב שכל מי שנכנס למוסד קתולי כבר הוטבל לנצרות, והוא נוצרי וצריך להישאר נוצרי לנצח.

"הרב הרצוג סיים לצטט את האפיפיור, עצר לרגע, ואז געה בבכי. מעולם לא ראיתי מישהו מתייפח ככה. הוא הרכין את ראשו על הפודיום, וכל אלפיים השנים האחרונות נשפכו ממנו. אני זוכר שכל הצעירים האמריקאים עמדו נדהמים.

"ואז הוא התעשת, הזדקף, הביט עלינו ואמר: 'אני לא יכול לעשות דבר נוסף למען הילדים הללו. אבל אתם, מה אתם מתכוונים לעשות למען העם היהודי? מה אתם מתכוונים לעשות כדי לשקם את עמנו?'.

"המסר הדהד. לבסוף ניגשנו אליו כולם כדי ללחוץ את ידו, והוא נתן לכל אחד ברכה וחזר על המסר גם באופן אישי. הוא הסתכל עליי, עדיין ילד, ואמר לי: 'האם שמעת מה אמרתי? תזכור את מה שאמרתי, אל תשכח את מה שאמרתי'. זה הותיר בנו רושם עצום. זה שינה את חיי. זה שינה את חייהם של רבים שהיו שם. מהקבוצה הזו רבים המשיכו לתחום החינוך, הקימו משפחות לתפארת, הקימו מוסדות חינוך וארגונים גדולים, ורבים גם עלו לארץ. לאורך השנים האמריקאים הצעירים שהיו שם באולם חינכו אלפים ורבבות להיות חלק מהעם היהודי. עם חלקם אני בקשר עד היום. הכול התחיל בנאום אחד ובבכי אחד".

הסטטוס היהודי: "הרשימה של מה שנתנו לי ארוכה מהרשימה של מה שלקחו ממני" (שרה רוזנפלד, אמו של מלאכי רוזנפלד, בריאיון רדיו לקראת יום הזיכרון)