מהי השתיקה אם לא קולות

1.

שלוש תופעות מטרידות, בדרך לקלפי: סקרים בשנת בחירות, ביטחון בשנת בחירות ועלייה בשנת בחירות. נתחיל.

  • בני גנץ. האיש עצמו לא מטריד, חלילה, באמת קשה שלא לסמפט אותו, ובוודאי להעריך אותו על עברו הביטחוני. כתבתי פה בתדהמה לפני כמה חודשים, כשהוא קיבל 12 מנדטים בסקרים. החל מהשבוע אנחנו חיים במדינה שבה אדם שלא אומר מילה מקבל 16 מנדטים בסקרים. ולמה? כי הוא “חדש”, הוא “ערכי”, הוא “אחר”, והעיקר – הוא לא ביבי. כך מסבירים את בחירתם מי שאומרים “גנץ” עם ברק בעיניים, ממש כמו שאמרו עם אותו ברק את המילים לפיד, כחלון, לבני. חלקם גם אמרו כך בעבר טומי או ליפקין-שחק. קראתי השבוע בדיחה על כך שבתכניות הסאטירה מבקשים לשווא לשמוע את גנץ פעם אחת, רק כדי לדעת איך לחקות אותו, איזו דמות לעשות לו. כרגע הדמות הראויה היא דמות שותקת. מעניין כמה עוד ישתוק, כמה עוד יטפס בעקומת המנדטים, ובעיקר מה זה אומר עלינו. 16 מנדטים הם כ-13% מהכנסת. את מי גנץ ישים אחריו, אנשים ממנזר השתקנים?
  • הנבואה ניתנה לשוטים, אבל בכל זאת: הצעת החוק החדשה לגירוש משפחות מחבלים לא תיושם. היא תעשה כותרות, היא תביא לעימות בין הח”כים בימין לבין המשפטנים, היא אולי תעזור בפריימריז, אבל היא לא תשנה את המציאות. והמציאות כואבת. לא צריך חוקים חדשים, צריך להשתמש בכלים שכבר קיימים. התמונה המגוחכת של בית המחבל מברקן ש”נהרס” השבוע, לא מרתיעה אלא פוגעת בהרתעה. אולי טיפול קוסמטי מביך כזה עדיף בכלל שלא להפיץ ברבים. יעל קולמן, אמא של עדיאל קולמן ז”ל שנרצח לפני כתשעה חודשים, נתנה לי להציץ לאחרונה לקבוצת הווטסאפ “הרס בית המחבל – קולמן”, בטלפון שלה. המשפחה ועורכי הדין מעדכנים שם בכל התפתחות, המאבק שלהם מתיש וחשוב, אבל למה בכלל זה צריך להיות מאבק של המשפחות? למה כל משפחה צריכה להפוך לפרזנטורית, ולצאת אישית למלחמה על הבית של מי שרצח את יקירה? זה לא המאבק שלהם, אלא של המשפחות של הקורבנות הבאים, חלילה.
  • השבוע התגעגעתי לאריאל שרון. זה לא קורה הרבה, אבל כשנחשפתי לנתונים על יהודי צרפת, חשבתי מי הבולדוזר שיכול היה לדפוק עכשיו על השולחן ולעשות פה מהלך היסטורי: לעקוף את הבירוקרטיה, למשוך לכאן מאות אלפים, לדאוג להם לדיור, תעסוקה וחינוך ולא להחמיץ את ההזדמנות. לעסוק לא רק בעלייה אלא גם בקליטה, כדי שכל אחד יהיה סיפור הצלחה עבור הבאים אחריו. טוב שנפתלי בנט הכריז השבוע על תכנית מערכתית לקליטת הפוטנציאל האנושי האדיר הזה. רע שזה קורה בשנת בחירות. חוץ ממאבקי הקרדיט והאגו, הכל יכול להיתקע ברגע ולא לצאת לפועל, בפרט אם הבחירות יוקדמו פתאום. זה הרי היה צריך לצאת לדרך מזמן. יש שם מאות אלפי יהודים ציונים, רק כמה שעות טיסה מאיתנו, שסובלים מאנטישמיות. רק לפני יומיים הותקפה צעירה בסרסל שבצפון פריז, מקום שפעם כונה “ירושלים הקטנה”. רבים מהיהודים שם במילא עוברים דירה כעת, אבל זו הגירה פנימית. הם פשוט עוברים למקומות עם פחות מוסלמים. אז אם הם כבר אורזים ועוקרים ומתחילים מחדש, לא חבל שלא לפה? לאחרונה פורסמו בצרפת מודעות שמשכנעות יהודים להגר לעיר מץ שבדרום-מזרח המדינה. אין שם הרבה יהודים, עדיין, וגם אין שם הרבה מוסלמים, והקהילה היהודית קוראת לכך בפרסומים “עלייה מץ”. נכנסתי השבוע לאתר המזמין שהם הקימו, שכולו סמלים של מגן דוד ודגל ישראל, וקראתי על אורית שעברה מפריז למץ לפני שלוש שנים ומרוצה מהחינוך, שי הפריזאי-לשעבר שנהנה מהקהילה הנבנית, ועוד ועוד. הכותרת היא “סיפורי עלייה”, לא פחות.

2.

ספר בראשית מסתיים השבוע, בפרשת “ויחי”. יעקב אבינו נפרד מילדיו ומנכדיו, אחד אחד. “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”, הוא מברך את שני הנכדים שלו, אפרים ומנשה, ומאז, בליל שבת הורים מברכים כך את ילדיהם. פרשנינו מסבירים למה דווקא אפרים ומנשה מככבים בברכה, ולא הבנים של יעקב, הלוא הם השבטים. למה לא ראובן ויהודה, יששכר וזבולון, למה לקפוץ דור לנכדים? ובכן, אפרים ומנשה הם הבנים של יוסף. הם גדלו בארמון המלוכה המצרי ולא באוהל של יעקב, ושם הצליחו לשמור על זהותם היטב. יעקב יודע שצאצאיו עוד יצטרכו לשמור כך על עצמאות רוחנית בכל התפוצות והגלויות, מול כל התרבויות. במצרים ובניו-יורק, בפרס ובפריז. לכן הוא מציב מודל – תהיו כמו אפרים ומנשה, תישארו ילדים עבריים גם בלב הברנז’ה המצרית, אל תשכחו מי אתם. שתמיד יסתכלו עליכם ויידעו שאתם ממשיכים את דרכי. זה אתגר גדול לאורך כל הדורות: מול תרבות יוון ומול הנצרות, מול האיסלאם, והיום מול תרבות המערב.

בדיוק השבוע קיבלתי סיפור על בני בניהם של אפרים ומנשה שמשתלבים ומצטיינים בתרבות האמריקאית, אבל גם יודעים מתי ואיך להתבדל. זו אחת החנויות המפורסמות בעולם: H&B היא אימפריה של ציוד צילום ואלקטרוניקה, באמצע מנהטן, בבעלות יהודית-חסידית, עם יותר מעשרת אלפים לקוחות ביום. החנות סגורה בשבתות וכך גם האתר שלה. לשירות הלקוחות שלהם הגיע המייל הבא: “שלום, רק רציתי לומר כמה אני מכבד את ההקפדה הדתית שלכם. אני לא יהודי, והופתעתי לגלות שאני לא יכול לעשות הזמנה אצלכם ביום שישי בערב. בימים שלפני חג המולד, אתה הרי מצפה שכולם יקבלו בשמחה את הכסף שלך… אחרי קצת בלבול וחיפוש של המונח ‘שבת’, הבנתי את הסיבה, וכעת אני מעריך את החברה שלכם יותר. הרי היה לכם קל לעצום עין ולמצוא תירוצים כדי להרוויח כסף בתאריך כזה. אז אולי הפסדתם מכירות, אבל הרווחתם לקוח נאמן לכל החיים. אני רוצה להגיד לכם DANK, בתקווה שגוגל-טרנסלייט לא ‘רצח’ לי את המילה”.

דאנק זה תודה ביידיש. המסר מהדהד גם בעברית.


הסטטוס היהודי: “קין רצח את אחיו הבל, האחים יצחק וישמעאל נפרדו וכך גם האחים יעקב ועשיו. אף משפחה לא החזיקה מעמד. השבוע בפרשה יעקב מברך את 12 ילדיו ובעצם מכריז: מעכשיו אף אחד לא ינצח את השני. מעכשיו יש כאן משפחה שממשיכה ביחד, מגוונת אבל מאוחדת” (חנן פורת)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!