מאבד גובה

1.

אם סקרי סוף השבוע יבדקו גם את מצבה של "מפלגת בג"ץ", נראה שיגלו שהמנדטים שם יורדים. אלה לא רק ההחלטות, אלא גם הנימוקים. הגישה. הרוח. התחושה הבלתי פוסקת של זלזול בלשון החוק, זלזול ברשויות האחרות (הממשלה והכנסת) ולפעמים גם זלזול בשכל הישר של האדם הסביר.

הדוגמאות רבות ומתסכלות. הן מעוררות תמיהה גם אצל מי שרוצה לתמוך במערכת. הריצה החפוזה להגיש כתב אישום נגד נתניהו כשהוא לפני מסיבת עיתונאים היסטורית עם טראמפ, העיכוב בהריסת בית המחבל שרצח את רינה שנרב, השינוי הדרמטי השבוע במדיניות ההגירה ללא דיון בהשלכות ועוד ועוד.

מכל אוסף האירועים, הנה שני המשפטים המרגיזים ביותר שנאמרו, בעיניי. נתחיל בח"כ היבא יזבק, שריצתה לכנסת אושרה על חודו של קול. כמה פשוטים וברורים דבריהם של ארבעת השופטים שחשבו שיש לפסול אותה, ולכמה פלפולים נדרשו החמישה שהחליטו להכשיר אותה. עולה על כולם מני מזוז, שהיה יועץ משפטי לממשלה: "הנסיבות במקרה דנן אינן עומדות, אף לא בקירוב, באמות המידה שקבע בית המשפט לצורך פסילה של מועמד". הבנתם? אפילו לא בקירוב. הרי ארבעה מעמיתיך המלומדים סבורים שההערצה לרוצחים, הסגידה למחבלים, העידוד לטרור, הם נסיבות מספיקות בהחלט. ואם לחזור לציטוט – מי קובע את אמות המידה? "אמות המידה שקבע בית המשפט". לא המחוקק, בית המשפט. הרי המחוקק קבע בפירוש מי לא ראוי להיכנס לכנסת.

הנה רק כמה מראשי הפרקים של הדיון הארוך בפסק הדין: "שיתוף תמונות המחבל סמיר קונטאר בליווי דברים בשבחו", "פרסום תמונת המחבלת דלאל מוגראבי בליווי דברים בשבחה", "שיתוף סרטון המשבח את המחבל באסל אלערג'", "ריאיון שממנו משתמעת תמיכתה של ח"כ יזבק בפגיעה בחיילי צה"ל" ועוד ועוד. בכל סעיף כזה מתקבלת לבסוף גרסתה של יזבק (שאין בה התנצלות וחרטה) וים של רחמים מורעף עליה, בניסיון להבדיל בין תמיכה אקטיבית לתמיכה עקיפה ובדיון האם מדובר במסה קריטית. כמה אורך רוח.

המשפט המרגיז השני הופיע במכתבו של היועץ המשפטי מנדלבליט אחרי ההחלטה למנות את דן אלדד ליועץ משפטי. בלי שיש לו כל סמכות חוקית להכריע, בלי שהתבקש לחוות דעה, הוא כותב: "אני סבור כי עו"ד אלדד שגה בכך שהסכים בנסיבות הקיימות לקבל על עצמו את התפקיד, צר לי כי בחר לפעול כפי שפעל". ככה כותבים על קולגה בכיר ש"העז" להיענות לבקשה להתמנות לתפקיד? למה הוא היה אמור לסרב? יש איזה נימוק לאי התאמתו? היועץ עצמו מודה בהמשך המכתב שלא יתנגד למינוי (שוב, אין לו כל סמכות לכך). המכתב הזה יצא רשמית בתפוצה רחבה, אל כל כלי התקשורת. האם אין מישהו במעגל הקרוב למנדלבליט שיגיד לו משהו לפני כן? שיאמר לו שאחרי שורת משברים ותהפוכות, לא אלדד שוגה כאן, אלא הוא?

2.

השבוע פנתה אליי עטרה גולדפישר, נכדתו של השופט יעקב בזק. בימים אלה מלאו שלושים לפטירתו של בזק, שכיהן כשופט שלום ומחוזי בירושלים במשך יותר מ-40 שנה. "בתחילת ספרו", מספרת הנכדה, "כתב סבא פסקה קטנה ואישית. יש לה משמעות גדולה בימים האלה, שבהם מתברר מעמדו של המשפט והשופט".

וכך כתב: "כאשר הייתי יושב בהיכל בית המשפט ולפני היו עומדים הנאשמים, הייתי שואל את עצמי מי באמת עומד כאן לדין. כולנו עומדים לפני המלך המשפט – אני בהכרעות שאני בוחר לעשות, וכן הם הנאשמים – במעשים שעשו. מכאן שגם הפנייה אליי במילים 'כבוד השופט' לוותה אצלי תמיד בידיעה שאף אני עומד לדין לפני הקדוש ברוך הוא, ובשל כך מיעטתי מכבודי. מעולם לא זיהיתי את עצמי עם התפקיד שלי. נדרשת כאן זהירות גדולה מאוד. לכן כשבאתי לחרוץ דינו של אדם, סייגתי את עצמי בדרך כלל במילים 'לפני עניות דעתי'".

היו שופטים בירושלים. צריך שיהיו עוד.

3.

השבוע עצרה המשטרה את אליעזר ברלנד. איזו פרשה עצובה והזויה, שמצטרפת לצערנו לעוד פרשות כאלה מפעם לפעם. שרלטנים יהיו תמיד, השאלה היא אם יהיו להם חסידים. איזה חיסון צריך לתת מגיל צעיר, כדי להסביר שאמונה תמה משמעה תמימות, יושר ואמת? האם אנשים ימשיכו להתעלם בעיניים עצומות מכל סימני האזהרה? מה קרה לבנים של "עם הספר", שהצמיח את רש"י והרמב"ם, הבעל שם טוב והגאון מווילנא?

המסקנה מהפרשה העגומה הזו היא לא להפסיק לתרום ולתת צדקה, חלילה. המסקנה מהפרשה העגומה הזו היא לא שאין צדיקים אמיתיים, חלילה. אולי פשוט צריך לחזור אל הבסיס, אל השורש.

בשבת קוראים את פרשת יתרו. במרכזה – מעמד הר סיני, מתן תורה. אנחנו מתייצבים מתחת להר סיני כדי לקבל את הוראות ההפעלה של העם שלנו, שהפכו לקוד מוסרי בסיסי לרוב האנושות. להאמין באלוקים, לא לעבוד עבודה זרה, לא לשאת את שם ה' לשווא, לזכור את השבת, לכבד את ההורים, לא להעיד עדות שקר, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא לחמוד.

האם זה תמיד קל ליישום? לא. כנראה לכן אנשים מחפשים דרכי קיצור ומעדיפים לשלם הון על ניסים בטעם מנטוס, במקום להתאמץ.

הסטטוס היהודי: "אנחנו מתקשים להאמין שייתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, מרוב פילוגים ומחלוקות, אך זאת היא צורתו האמיתית של עם ישראל: מעמד הר סיני. מצד אחד אחדות כוללת, ומצד שני הסכמה אישית ברורה של כל אחד ואחד" (הרב שלמה וולבה)