רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

לשנות את המשוואה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

רבים ביקרו את ההתפרצות שלו, אבל לדעתי נפתלי בנט היה יחסית עדין השבוע בכנסת.

על שני הנושאים שעמדו להצבעה שמעתי לראשונה ממנו ומאילת שקד – מצב המשילות מול הבנייה הבדואית הלא-חוקית בנגב, ומצב החיבור לתשתיות בהתיישבות הצעירה. זה היה הטיקט שלהם. האג'נדה. כרטיס הביקור. הדרך להציג את עצמם כימנים יותר מהליכוד. כמה שהם חפרו על זה. על זה בנט דיבר בהרחבה בפגישתנו הראשונה, לפני שנים. כמה ביקורים וסיורים הם עשו בנגב ובהתנחלויות החדשות. כמה הבטחות. לא בציניות, באמת. הם באמת סבורים שלא מגיע פרס לבנייה בלתי חוקית שמשתלטת על הנגב, ושלעומת זאת מגיע חשמל למתיישבים צעירים.

ואז בנט מוצא עצמו מצביע בדיוק הפוך, בעד הבדואים ונגד המתיישבים, בגלל אולטימטום של רע"מ שמאלץ אותו גם לשנות הליכי חקיקה, בניגוד לעמדת היועמ"ש של הכנסת. הוא מסתכל מסביב ורואה את וואליד טהא חוגג, מממש את הבטחות הבחירות שלו לתנועה האיסלאמית ומועצת א-שורא. מסתכל שמאלה ורואה את ניצן הורוביץ מרוצה, אחרי שבשיא משבר האומיקרון קידם השבוע רפורמות פונדקאות. מסתכל ימינה ורואה את גנץ מבסוט, עובד אצל הבייס שלו, אחרי עוד פגישה ארוכה עם אבן-מאזן. מסתכל לצדו ורואה את ליברמן, שלמרות שיש סגר בפועל בתחומים רבים במשק לא מוכן לפתוח את הקופה לפיצויים (איפה סיסמת "לא פרנסה לא מעניין" של בנט, ואיפה התנהלות האוצר?). מסתכל אחורה ורואה את שאשא-ביטון, עם מדיניות עצמאית מסוכנת במשרד החינוך (באותו לילה, למשל, המשרד עצר כניסה של 3,200 נאמני קורונה של משרד הבריאות לבתי הספר, כדי לבצע בדיקות אנטיגן. כל כך חבל). אה, ולצדו גם יאיר גולן, שלמחרת יתראיין ויקרא לתושבי חומש "תתי-אדם". שלא לדבר על לפיד, ראש הממשלה האמיתי. בנט מסתכל וגם יודע מה המצב של כל אלה בסקרים, בצדק, ומה מצבו.

ואז אורית סטרוק ניגשה אליו. הוא מעריך אותה. היו ימים, כשרץ איתה, שקיבל 12 מנדטים ונחשב הבטחה. איתה הרי יצא לכל הסיורים בנגב ובהתנחלויות. אין מה להתפלא שצעק עליה "עופי לי מהעיניים" ואז הסתובב כארי בסוגר במליאה וכעס לכל עבר, באופן לא ברור.

זה באמת בקטנה, ביחס למה שבוודאי משתולל בו בפנים.

2.

אני לא מומחית ולא עוסקת בתחום באופן שוטף, אבל הדברים שכתבתי ושידרתי לאחרונה יצרו גל של פניות אליי בנושא מוגנות ופגיעות. אנסה לנסח בזהירות מסקנות ביניים שלי, אחרי שמיעת כמה עשרות נפגעות, מקרוב.

21 נשים העידו עד עתה שהגניקולוג ד"ר גיא רופא פגע בהן. 21 זה חדר מלא וצפוף, זה חצי אוטובוס. עכשיו תדמיינו שהראשונה שנפגעה, לפני שנים, הייתה מפסיקה את זה. היא הייתה מצילה את עצמה, מצילה נפגעות עתידיות, ובעצם עוצרת מוקדם גם אותו, את הפוגע.

התייעצתי עם אנשי טיפול לפני שכתבתי את הדברים האלה. זה לא מוסרי לבוא אל הנפגעים בטענות ולתמוה למה הם לא צעקו. זה רק מוסיף לתחושת האשמה של מי שסבלו מספיק, על לא עוול בכפם. כל הכבוד להם על ההתמודדות עד היום, וצריך לחבק ולתמוך גם במי שרוצה לשתוק לנצח.

אי אפשר לדעת איך אנחנו היינו מתנהגים בסיטואציה כזו, וברור לגמרי למה הם שותקים: האם יאמינו לי? ומי צריך את הבלגן הזה, ללכת למשטרה נשמע כמו פרויקט. ואולי יאשימו אותי שלא התנגדתי וברחתי. ואולי הדיווח והחקירה והפרסום יהיו קשים עוד יותר. עדיף פשוט להניח שזה נגמר ולשכוח מזה ולהמשיך בחיים.

הכל נכון, ואחרי כל זה, צריך לומר: השקט משרת את הפוגעים, הרעש משרת את הנפגעים. איך אנחנו כחברה משנים את המשוואה, מוחקים את תחושת הבושה של הנפגע ומעבירים אותה אל הצד הפוגע? איך מייצרים אווירה של תמיכה ואמון וביטחון?

אחרי משדר זום שערכתי השבוע עם אילה ברנע מארגון "לתת פה – תוכניות מוגנות לילדים ולנוער", שאליו הצטרפו למעלה מ-12 אלף איש (מה שמעיד עד כמה הנושא בוער), קיבלנו כבר שלוש פניות של נפגעות שקיבלו אומץ ודיברו. התרגשתי לשמוע, ושאלתי אותן מה קרה פתאום. הן אמרו שיש מילה אחת שברנע השתמשה בה שעזרה להן: מבלבל. מצב מבלבל.

"לפעמים את לא יודעת אם זה טוב או רע, את רק מרגישה בלבול", אמרה אחת מהן. "בהתחלה יש סימני שאלה: זה בסדר? הוא חצה את הגבול או לא? הוא התכוון? אולי אני סתם מדמיינת? זה מעין פעמון פנימי בבטן, שמצלצל ומצלצל, כל פעם חזק יותר. סוג של כאב בטן שאומר שזה סוד רע. תחושה של בלון שמתנפח בפנים עד שכבר אין לך אוויר, וצריך לפוצץ אותו".

יש משל ידוע על צפרדע שזורקים לסיר מים רותחים. היא מיד תקפוץ החוצה כמובן, כדי לא להיכוות. אבל צפרדע שמכניסים אותה למים נעימים ובכל פעם מעלים את המעלות רק קצת, לא תשים לב לטמפרטורה הגבוהה. התוקפים יתחילו בדרך כלל כך, במסרים קטנים ומבלבלים*, כל פעם קצת. ומה אם נעצור אותם כשינסו לעלות מעלה ראשונה או שנייה, בשלב המבלבל?

זו אחריות שלנו, בכל המגזרים, הגילאים ומקומות העבודה. להיות יותר מודעים וקשובים, להאמין ולחזק כל מי שמספר (ולצד זאת למנוע כמובן תלונות שווא), ללמוד את הנושא לעומק ולייצר שפה אחרת (אולי לא לבחור בכתבות כאלה בתמונת אילוסטרציה של אישה מסכנה מוטלת בפינת חדר, אלא בתמונת אילוסטרציה של אישה נחושה וחזקה?). דמיינו מצב שבו אחות שואלת כל מטופלת שיוצאת מהרופא, ברגישות, אם הכל היה בסדר. דמיינו מצב שבו בכל קהילה ומקום עבודה יש כללים ברורים ומוגדרים, ממש כמו כללי ההלכה בנושא, שברגע שחוצים אותם – ברור שנחצה גבול.

אגב, גם הטיפול עצמו צריך להיות ענייני. כל הפרטים האינטימיים שמציפים אותנו הופכים לפעמים גם הם לסוג של הטרדה, שלא לדבר על הנפגעים, שאותם כל זה מערער במיוחד.

סטודנטית צעירה שנכנסת לחדרו של רופא וותיק צריכה לדעת שמהרגע שמשהו קרה – היא החזקה והוא החלש, היא הגיבורה והוא השפל, המערכת כולה תתגייס לטובתה ולא לטובתו. ואם זה יהיה ברור גם לרופא, כנראה גם הוא יחשוב פעמיים.

3.

זה קורה. יציאת מצרים יוצאת לדרך. בפרשת השבוע, פרשת "בוא", מסתיימות מאות שנים של שעבוד. פרשנינו מזכירים לנו שהסיפור הזה לא היסטורי אלא אקטואלי. הנה שני משפטי מפתח, שאפשר לצאת איתם ממצרים בעצמנו.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". כלומר, זה סיפור שייתן השראה לעמים רבים, לאנשים רבים, לעבר האביב של חייהם.

ובספר "נתיבות שלום" נכתב: "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים". כל אחד והשעבוד שלו, כל אחד והגאולה שלו. שבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.