1.
האתגר שעומד בפני יצחק אבינו בפרשת השבוע הוא בדיוק האתגר שעומד כעת בפנינו, ולכאורה, הוא לא מלהיב: לבנות מחדש. לא להקים, אלא לשקם. נתחיל בפרשת "תולדות", ומשם להפסקת האש בצפון. אחרי הדרמה ההיסטורית של אברהם אבינו ושרה אמנו, אחרי המהפכה האמונית והרוחנית שהביאו לעולם, מגיע תפקידו של הדור השני.
ומה המהפכה של יצחק? לא לעשות מהפכות, אלא להמשיך באותה הדרך. למצוא משמעות בהתמדה, בעמל, במסירות. אם אברהם שמע את הציווי "לך לך" ויצא למסע, יצחק בכלל לא יוצא מארץ ישראל. אם אברהם חפר בארות ומצא מים, יצחק מתמודד עם אויבים שלוקחים אותו אחורה: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר."
בעיניי זה אחד הפסוקים המתסכלים בכל התורה כולה. אברהם כבר טרח והגיע למים, והרי המים האלה הם ברכה לכל האזור. אז למה לסתום את הבארות בעפר? למה לפגוע גם בעצמכם? הפלשתים בפרשה מזכירים את האויבים שלנו כיום.
יש פה מנגנון הפעלה עתיק שעיקרו הרס וחורבן, גם לבני עמם. מי שנכנס השבוע למטולה וראה את הבתים ההרוסים, מי שמסתכל על הלולים שנשרפו מטילים במושבי הצפון, פשוט לא מבין. מה הטעם לזרוע הרס לשם הרס? מה האתוס? למה לא לבחור בבנייה, בהפרחת השממה, בפיתוח? למה עזה בחרה בטרור, היא הרי יכולה להיות סינגפור? למה לבנון היפה נכבשת על ידי ארגון שמחריב אותה מבפנים, שהישג עבורו זה להרוג ילדים ונשים?
הפרשן רבי דוד קמחי (הרד"ק) כותב על הפסוק הזה בצרפת לפני כ־800 שנה: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה". והרב שמשון רפאל הירש מפרש זאת בגרמניה לפני כ־150 שנה: "סתמו את הבארות מתוך שמחה לאיד גרידא". והפרשן רבי עובדיה ספורנו מנמק באיטליה לפני כ־500 שנה: "סתמו הבארות בשנאת קנאתם". שנאה, קנאה, שמחה לאיד. אלה הכותרות הראשיות שהם מנסים לייצר במזרח התיכון, אז והיום. אבל יש גם תשובה, שמופיעה כעבור כמה פסוקים, וזה כבר אחד הפסוקים המעודדים בתורה. הוא מתאר את תגובת יצחק לאתגר, לתסכול. מה עושים?
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו." יצחק קורא למקומות שנפגעו בדיוק באותם השמות, כמסר של המשכיות ותחייה. זוהי תשובה של מסירות, פיתוח, בנייה וצמיחה מחדש מתוך ההרס. בימים אלה קמים מיזמים של התיישבות בנגב המערבי ובגבול הצפון.
יותר מ־1,600 איש נרשמו כמתעניינים לכנס של התנועה הקיבוצית על התיישבות בנגב המערבי, ובמקביל החל קמפיין שפונה למשפחות צעירות שיצטרפו לקריית־שמונה. יש אין־ספור התארגנויות של ישראלים שרוצים לחזור לצימרים ולמסעדות, לתמוך כלכלית ולרכוש, ולא רק לתרום. מערכת החינוך צריכה להתארגן ולהתמלא באנרגיה חינוכית מחודשת. וכל זה נעשה ברוח שהיא לא אברהמית, אלא יצחקית. אנחנו לא הראשונים. זה לא לבנות את קיבוצי הצפון עם החלוצים שעלו לכאן במאה הקודמת, אלא להחיות אותם כעת מן ההריסות. זה לא להיות פה בתש"ח ולהקים את קיבוצי העוטף, אלא לדאוג לתקומה מחודשת. זה לא לייבש ביצות, אלא לייבש ביצות של ציניות וייאוש.
הסוף בפרשה אופטימי. אחרי כמה סבבים, הפלשתים מפסיקים להציק ליצחק. הם מבינים מי בעל הבית. הוא ממשיך לעמול, ואחרי כל העפר שחפר, יצחק הגיע למים מתוקים, ומצא שלווה וברכה. בקרוב גם אצל צאצאיו.
2.
שלא נפספס את הסיפור העולמי: פגשתי השבוע בירושלים את הרב משה האוור, מנכ"ל ארגון ה־OU, אחד הארגונים היהודיים המובילים בארצות־הברית. הוא דיבר במספרים: יש השנה הרבה יותר ילדים יהודים בחינוך יהודי, יותר ילדים שמגיעים לבתי ספר של יום ראשון, יותר מועדונים יהודיים נפתחים ולפעמים הנוער עצמו הוא שמוביל אותם ויוזם את הפעילות. "יהודי ארצות־הברית התעוררו, והם רוצים יותר", הוא אומר. הוא אירח לפני כמה ימים בניו־יורק קבוצה של 70 קצינים ישראלים שיצאו לכמה ימי מנוחה. חלקם הופתעו כששמעו על הסולידריות וההזדהות, על התפילות והפגנות התמיכה, על ההתעוררות הזאת.
אם שריל סנדברג מסמלת את מה שקורה כעת לאחינו בתפוצות, אנחנו בכיוון הנכון. התופעה כבר נקראת "יהודי 8.10", היהודים שהתעוררו ביום שאחרי. המיליארדרית סנדברג, לשעבר סמנכ"לית התפעול של "מטא", אחראית לסרט "זעקות ואז שתיקה" שתיעד את התעללות חמאס בנשים. "השתיקה של ארגוני הנשים זיעזעה אותי", היא סיפרה בכנס ה־GA של הארגונים היהודיים שהתקיים החודש בוושינגטון הבירה. "כל העבודה שעשינו שנים למען נשים, כאילו הכל נעלם". על הבמה שיתפה סנדברג איך אירועי שמחת תורה שינו אותה באופן יסודי. "לא במובן השלילי אלא דווקא לחיוב. שאלו אותי בעבר פעמים רבות: האם את אמריקאית־יהודייה או יהודייה־אמריקאית? מה בא קודם? מאז 7 באוקטובר אני אדם אחר, במובן הזה שהזהות היהודית שלי תופסת מקום הרבה יותר גדול. אני יושבת פה על הבמה כציונית גאה וכיהודייה גאה, באופן הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני כן".
היא ביקשה מהקהל לא לעסוק רק באנטישמיות, בצביעות ובאנטי־ישראליות, לא רק ב"מה לא" אלא ב"מה כן": "אנחנו צריכים להתמקד יותר בהר סיני ופחות באושוויץ. זהות יהודית היא דבר נפלא. הידע והלימוד, המשפחה והקהילה, הצדקה וההתנדבות. הבת שלי היא הנשיאה של המועדון היהודי בבית הספר שלה. לפני שנה היא אפילו לא הייתה חברה במועדון. הבת השנייה שלי ביקשה ליום ההולדת שלה מגן דוד. היא עונדת את השרשרת הזו מאז כל יום. אנחנו נולדים מחדש".
בסוף היא ביקשה מכל המנהיגים היהודים בקהל לעשות ניסוי. "הרימו את היד שלכם הכי גבוה שאפשר", ביקשה. הם הרימו ואז היא אמרה: "ועכשיו, תרימו אותה עוד יותר גבוה". כל אחד הצליח להרים את היד עוד כמה סנטימטרים, או
לפחות מילימטרים. "אתם רואים שזה אפשרי? תמיד אפשר יותר. זה המסר שלי לכולנו: שנהיה ונעשה עוד יותר".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי
"יהי רצון שתחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, ותיתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה... מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, ונאמר אמן" (הברכה שמברכים בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת, לקראת ראש חודש כסלו השבוע)
