למה לא אכתוב על הכותרת של השבוע?
הגלויה שכתב יהודה הראל לבנו, האוניה אלטלנה, הבקשה של נעמה בפייסבוק, יאיר שטרן

1.

יש לי הרבה מה לומר על הכותרת הראשית של השבוע: מה עוללו לילדה בת 7? החל מהזעם ברשתות על התקשורת, דרך הזעם ברשתות על מי שזעם על התקשורת, ועד לחשיפת המחדלים העגומים של המשטרה בתיק. יש כאן כל כך הרבה סימני שאלה: למה חוסר האמון בין הציבור הישראלי לבין המדיה כה גדול, ואיך אפשר לתקן? למה חוסר האמון בין הימין והשמאל כה גדול – עד כדי האשמות נוראות באי אכפתיות כלפי מקרה כזה – ואיך אפשר לתקן? איך יכול להיות שתיק מנוהל בכזאת רשלנות, לכאורה, שמחייבת את פתיחתו מחדש, והאם זה קורה בעוד מקרים שלא עלו לכותרות כי הם לא היו אייטם פוליטי? איך יתכן שכל כך הרבה פרטים נחשפו, בעוד המשפחה התחננה לצו איסור פרסום? ולמה הפוסטים הכי ויראליים הם לא אלה שעוסקים בדבר הכי חשוב, בעיקר העיקרים: איך להגביר מוגנות ומודעות אצל ילדים בכל הנוגע לתקיפות?

תכננתי להקדיש את הטור כולו לכל המוגלות שהפרשה הזו חשפה, עד שהגיעה בפייסבוק הפנייה של נעמה. היא תכננה לבוא לשיעור השבועי שלי בירושלים, וכתבה לי כך: “יש לי שאלה קצת מוזרה. אני אשמח להגיע לשיעור השבוע, אבל רציתי לדעת האם תדברי על הפרשה של הילדה בת ה-7. בתור אחת שעברה פגיעה, זה גרם לי לטריגר די רציני ואני מחפשת מקום סטרילי. אני יודעת שזה חשוב לדבר על זה, אבל אני אישית מנסה להימנע. תודה ויום טוב”. אחר כך הוסיפה: “אני מניחה שלי זה עוד קל יחסית, כי אין לי בעיה לדבר על מה שעברתי, אבל עבור אלה שעוד בשלב ההסתרה – השבוע הזה עוד יותר קשה. קוראים לזה ‘טראומת משנה’. זה מציף מחדש את הכל”.

הבטחתי לה שיהיה לה “מרחב מוגן”, ושלא אדבר על כך. אבל מה היא ונפגעות כמוה עברו השבוע? לא מהדיווח עצמו, אלא מהרזולוציות, מהווליום, מהטינופת שעפה פה בין המגזרים?

מרבים להזהיר פה לפני יום העצמאות מפני זיקוקים, בגלל הלומי קרב. אולי נזהיר וניזהר קצת יותר עם זיקוקים כאלה, בגלל נפגעי תקיפה?

2.

יום ירושלים מאחורינו, וכל אירועי השנה למלחמת ששת הימים הסתיימו רשמית. הנה בכל זאת פנינה אחרונה בנושא, ששלחה לי עירית הלוי. את הגלויה שמופיעה כאן כתב סבא שלה, יהודה הראל, לבנו יהושפט, ששירת בגדוד מילואים של החטיבה הירושלמית. הגלויה נשלחה בד’ סיוון תשכ”ז, ימים ספורים אחרי המלחמה. הגלויה לא הגיעה ליעדה. אנשי הדואר הצבאי כנראה לא מצאו בשטח את יהושפט, והיא חזרה אל השולח. יהודה הראל שם את הגלויה כסימנייה באחד מכרכי הגמרא שלו. לפני כמה ימים הנכדה, לימור שלמון, מצאה אותה פתאום, וקראה אותה לראשונה:

“שלום רב וברכה! שמחנו לקבל ממך היום שתי גלויות. אשריך שאתה שותף לניצחון הגדול. במשך הימים המעטים זכינו לראות ניסים ונפלאות עד אין מספר. מתוך שפע הניסים אני בא לידי אמונה שלמה שעוד יד ה’ נטויה לרומם קרן ישראל עוד ועוד מעלה מעלה. גם השבועיים לפני המלחמה לא היו לבטלה. היו אלה ימי תשובה לה’ בכל לב של כל העם היושב בציון. ואכן שמע ה’ את קול תחנונינו ותך יומיים-שלושה הביאנו לשני הרים: הר סיני והר המוריה. והאור האלוקי האיר עלינו בעוצמה שבעתיים, לאחר ימי חשכת דכדוך הנפש שעברו עלינו משך השבועיים שלפני המלחמה. בכל ארבעת האלפים שנות האומה הישראלית עוד לא היה צרוף כזה של פלאי ה’ באותות ובמופתים כאשר ראינו עכשיו עין בעין. הננו מתכוננים לעלות ירושלימה בעזרת ה’. ד”ש מהאימא ומרים שלך, בהוקרה ואהבה רבה, אביך”.

הגלויה ממלחמת ששת הימים

18 שנים אחרי פטירת הסבא, 52 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלה המשפחה דרישת שלום מימי החרדה שלפני, וההתרגשות וההודיה שאחרי.

3.

71 שנים מלאו השבוע לפרשת אלטלנה. המילה “פרשה” קצת מייפה את המציאות. אין דרך עדינה לכתוב זאת: יהודים הרגו יהודים, על חוף ימה של תל אביב. זה קרה בזמן הפוגה במלחמת העצמאות של המדינה היהודית הצעירה. “אלטלנה”, ספינת הנשק של האצ”ל הגיעה לישראל, והתקבלה ביריות תותח. והנה השבוע, באזכרה הממלכתית לזכר 19 הנופלים באירוע העצוב, הכריז נשיא המדינה: “השיח האלטלני שולט בישראל”. הוא דיבר על הצורך באחדות ובשיח תרבותי יותר, וזה כמובן נכון, אבל שיח אלטלני? יש אולי שיח של טראמפיזם, של שליפות, אך אנחנו רחוקים מאותם ימים אדומים.

יצא לי לדבר על כך לאחרונה עם יאיר שטרן, בנו של מפקד הלח”י שנרצח על ידי הבריטים. “אנשים אומרים פה ‘מלחמת אחים’ על כל קטטה תקשורתית ועל כל מהומה לא חשובה”, הוא אמר. “הם לא מבינים שפעם באמת הייתה פה מלחמת אחים. אנשים רצחו אחד את השני, הסגירו, הלשינו, תלו. זו מציאות שאי אפשר להבין היום, ושטוב מאוד שהיא חלפה, אבל אני מבקש: קצת פרופורציות”.

זוהי אכן תזכורת למי שמזדעזע מכל אמירה מטופשת של ראש עיר או חבר כנסת, ומרגיש שהמצב רק מידרדר ושקץ הדמוקרטיה בפתח. פעם הקרבות בין המחנות לא התנהלו בפייסבוק ובטוויטר, אלא בתותחים ובדם. לא בשיימינג ובחסימות בפיד, אלא בירי. השיח האלטלני חלף, ברוך השם.


הסטטוס היהודי: “רק שנת הלימודים מתקרבת לקיצה. הלימודים עצמם אינם מסתיימים, כי הלימודים אינם רכישת ידע גרידא. עבודה חינוכית היא השאיפה לעלות עוד ועוד, להשתפר כל הזמן, וחינוך זה אינו מסתיים לעולם. אם שנת הלימודים
מסתיימת – עונת החינוך העצמי מתחילה” (הרב יעקב אדלשטיין על החופש הגדול)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!