לחשוב על היום שאחרי

1.

היום שאחרי. זה מה שצריך להטריד אותנו יותר מכל. אנחנו בשיאם של שני משברים – פוליטי-משפטי ובריאותי-כלכלי. לפעמים נראה שהכל בוער. תוהו ובוהו. הרבה מהבעיות והחולאים של ישראל צפים ועולים בשעה הקשה הזו. השאלה היא איך אנחנו רוצים לצאת מזה, אחרי המבול. אפשר לנקות ולתקן ולשפר, ואפשר לשרוף את המועדון.
ברור למשל שאור השמש חייב לשזוף את הפרקליטות ואת המשטרה. שככל הנראה דברים חמורים מתרחשים בסתר, ואמון הציבור נפגע. איך עושים זאת בחכמה? איך לא מסיתים נגד כל לובש מדים ולובש גלימה? ולמה המערכת עצמה מתבצרת ואטומה לביקורת? האם בכיריה לא מבינים שבכך הם רק פוגעים בעצמם?
כך גם במשבר הקורונה: הוא חושף פוליטיקה קטנה בזמן שבו אנו זקוקים לרוח גדולה. הממשלה פשוט לא מצליחה לנהל את האירוע הזה. מה שהתנהל היטב בממשלת מעבר צרה, עם ליצמן ובר סימן טוב, הפך לגמגום מתמשך ומפלג, דווקא תחת הכותרת "ממשלת אחדות". נתניהו דורש ממערכת המשפט שקיפות וחקירה וביקורת עצמית, אך ממעט בכל אלה בעצמו ביחס לקורונה. מיליוני ישראלים מתוסכלים מהחלטות לא מספיק מובנות, ממדיניות לא מספיק ברורה. מה הפלא שכל מגזר מושך את השמיכה לכיוון שלו? איש בהדבקתו יחיה. גם אם הקורונה תיעלם מחר, איך ניראה ביום שאחריה?
שנה חדשה מתחילה בשבת הבאה. זו לא רק הזדמנות לפתוח דף חדש. היהדות דורשת מאיתנו יותר. המשפטן פרופ' ידידיה שטרן כתב פעם על הבשורה של חודש תשרי. בכל ימות השנה, לדבריו, מדינת ישראל מכורה ל"משפטיזציה". הכול נמדד רק לפי החוק: האם זה חוקי או לא חוקי, ואם אדם לא הורשע – אז הוא זכאי לגמרי. "יום כיפור מציב אפשרות אחרת לגמרי", הוא אומר. "המתפלל לא מנסה לקחת עורך דין טוב ולרמות את השופט, הוא מנסה לקחת אחריות. הוא מנהל בעצמו את משפטו, בחקירה פנימית, אינטנסיבית וכנה".
האם אלה רק קלישאות שיישארו כתובות בדפי מחזור התפילה לימים הנוראים, או שאפשר לחיות לפיהן, ולהתחיל תהליך של תיקון וריפוי?

2.

נדמה לי שהפער הגדול היום אינו בין המפלגות השונות בישראל, אלא בין הפוליטיקאים לבין העם. כל כך הרבה אנרגיה חיובית ובונה יש בחברה האזרחית, עד שמדהים שאין כתבים ומהדורות ו"פושים" שמסקרים אותה באינטנסיביות, ולא רק את הפוליטיקה.

הנה רק שתי דוגמאות מעוררות השראה: צעירים ישראלים לא יצאו השנה לטיול אחרי צבא, שהפך עבור רבים למסורת. אין טראקים, אין מוצ'ילרים. מה עושים? מתן קוטאי הקים לפני כשנתיים את עמותת "לפרוש כנף", לטיולים בעולם עבור בעלי מוגבלויות. אחרי שארגן טיולים להודו, ניו זילנד ודרום אמריקה, הגיעה הקורונה. לכן הוא מוציא בימים אלה טיול ל-30 צעירים, עם ובלי מוגבלויות – בשביל ישראל. "לצד כל הבלגן שהקורונה יצרה, היא גם אילצה רבים להישאר בארץ ולגלות שהיא מקום נהדר לטייל בו. אז אנחנו יוצאים לטיול מצפון עד דרום, עם הליכון, קביים או כיסא גלגלים. החיבור בין מטיילים 'רגילים' לבין מטיילים בעלי מוגבלויות הוא מדהים. אם הם היו עוברים זה ליד זה ברחוב או עולים יחד במעלית, הם לא היו מחליפים מילה. יש מבוכה, חשש, לפעמים אפילו פחד. אבל כשמטיילים יחד, מחסומים נופלים".

והנה עוד חיבור שהקורונה יצרה: כבר שנים מגיעים מתנדבים דתיים וחרדים לערוך את תפילות החגים ביותר מ-200 קיבוצים ומושבים. ארגון "איילת השחר" בראשות הרב שלמה רענן אחראי למהפכה הזו בקרב צאצאי החלוצים. אבל ביישובים האלה לא מארחים כעת אורחים מבחוץ. תחילה היה חשש שהתפילות יתבטלו, אבל הקיבוצניקים והמושבניקים התעקשו. הם ביקשו לערוך סדנה, שבה ילמדו להיות שליחי ציבור, וינהלו בעצמם את תפילות החגים. למפגש השבוע בבית הכנסת של דגניה הגיעו נציגים מאשדות יעקב, פוריה, תל קציר ועוד. הם למדו לתקוע בשופר, ולהוביל את תפילת נעילה, כל נדרי, י"ג מידות של רחמים, אזכרת נשמות, אבינו מלכנו, ונתנה תוקף ועוד.

הרב רענן סיפר שם שהוא שמח שהקשר לבורא עולם לא עובר דרכו. "אתם קשורים אליו בדיוק כמוני, אין לי בלעדיות, ואני גאה לעזור לכם להפוך למנהיגים". רועי לירון מקיבוץ גבע דיבר בהתרגשות על האחריות שהם לוקחים סוף סוף, בלי להיות תלויים באחרים, אבל הוסיף: "אני לא בטוח שאני אשיר את הכל כמו שצריך, ואנחנו גם אוהבים את החיבור שנוצר בינינו לביניכם. אז בשנה הבאה אחרי הקורונה, תבואו שוב".

3.

זו הפרשה האחרונה שקוראים השנה, לפני ראש השנה. פרשת ניצבים-וילך. זהו יום חייו האחרון של משה רבנו, והוא מותיר לנו צוואה. אחד הפסוקים היפים בתורה מופיע בה: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

בשעותיו האחרונות, משה רבנו מזכיר לנו שהסיפור המשותף שלנו שייך לכל מי שחי איתנו בעבר, ולכל מי שעוד יחיה איתנו בעתיד. אנחנו מרבים לדבר על אחדות בינינו, אבל מתייחסים רק למי שכאן איתנו בהווה. האחדות שלנו, הגורל שלנו, כולל גם את כל מי שהיה ויהיה.

באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן גוריון את יצחק טבנקין, מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: "עליי להתייעץ". למחרת חזר טבנקין לבן גוריון ואמר לו לא להסכים להצעה הבינלאומית הזו. בן גוריון שאל את טבנקין עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם הסבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית.

זה נכון בכל החלטה בחיינו, שלא משפיעה רק עלינו, כאן ועכשיו. עלינו לזכור שאנחנו בניו של כל מי שהיה כאן לפנינו, והוריו של כל מי שיגיע אחרינו.

הסטטוס היהודי: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (מתוך פרשת השבוע)