לזהות את התהליכים האמיתיים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

כל הזמן מזהים פה תהליכים. כל הזמן מספרים לנו שישראל מתפרקת, מתפצלת, מתדרדרת, וכמובן – הופכת לנאצית בעצמה. מותר לזהות גם תהליכים הפוכים? ובכן, ישראל הולכת ומתכנסת סביב זהות יהודית-ישראלית, והקצוות שבה נהיים פחות קיצוניים. במערכת הפוליטית והתקשורתית פשוט מפספסים לרוב את מה שקורה בשטח. למה, למשל, מה שקרה בימים אלה בקיבוץ בית קמה לא נספר ונחשב אצל כל מזהי התהליכים? הם כנראה עסוקים בלהריץ שוב ושוב בלופ את הסרטון של הצעקות מול בית משפחת פרקש.

קיבוץ בית קמה שבדרום עלה על הקרקע בשנת 1949, על ידי חלוצים חילונים מתנועת "השומר הצעיר". יש בו רפת ולול, מכבסה וחדר אוכל, ומעכשיו – יש בו גם בית כנסת. מה שהפחיד והרתיע את המייסדים, מרגש את נכדיהם.

עמותת "איילת השחר" עוזרת למהפכה השקטה הזו, שמתרחשת בעשרות קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. הרב שלמה רענן, ראש הארגון, מדגיש שמדובר ביוזמות שמגיעות מהאנשים עצמם. רק כשיש דרישה, הארגון מסייע להקים את בתי הכנסת ולהפעיל אותם. 12 שנים נמשך בבית קמה הדיון הפנימי – האם להיענות לבקשת חלק מהחברים ולפתוח בית כנסת? האם בקיבוץ של השומר הצעיר יכול להתקיים מניין כהלכה?

בינתיים, התפילות התקיימו בכיתה ריקה בבית הספר היסודי בקיבוץ, והדיונים הסוערים נמשכו. פעם שמע הרב רענן מאחד החברים הוותיקים משפט נוקב: "את אדמת הקודש של בית קמה לא נחלל עם בית כנסת!". כשנחנך בית הכנסת, הגיע למקום תיאודור עמיר, בן 88. הוא עבר שם עם הקלנועית שלו ועצר כששמע ניגונים. הוא חשב שזו מסיבה של ילדי הקיבוץ, וכששמע שמדובר בחנוכת בית כנסת – פרץ בבכי. "אני לא דתי ולא גדלתי בבית דתי, אבל עשיתם פה דבר גדול. מהיום יש בית כנסת במקום שבו אני גר". על אחד הכיסאות יש כבר שלט עם שמו של תיאודור. מקום שמור, לראשונה, בגיל 88.

הרב רענן מסביר את התופעה: "אין לנו שום כוונה לשנות את אופי הקהילה, אבל כיום בכל קיבוץ יש מי שרוצה להתפלל: בני הדור השני והשלישי, אנשים שהתחתנו עם בני הקיבוץ, משפחות שרוצות לחגוג בר מצווה ושבת חתן. אנחנו לא מתערבים בדיונים של הקהילה, אבל שמחים לעזור אחרי שמתקבלת החלטה חיובית. אגב, אני שמח לראות אנשים שכועסים. אלה אנשים שנמצאים כל הזמן בדיאלוג עם הקדוש ברוך הוא. אם זה מכעיס אותם, זה אומר שהם שייכים לעניין, שזה שלהם".

בגלל הקורונה, החגיגות היו צנועות מאוד: הרב הראשי דוד לאו, ראש המועצה ניר זמיר, סיגל מורן ראש המועצה הקודמת ועוד כמה אורחים. אבל רכב שניגן מוזיקה עבר בין בתי הקיבוץ, וילדים ומבוגרים יצאו לרקוד.

הסיפור הוא לא רק בית קמה, אלא שינוי העומק ביחסים בין המגזרים. "בתקשורת כולם רוצים שיקשיבו להם, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב", אומר הרב רענן. "אצלנו מילת המפתח היא הקשבה. יש בי כבוד רב להשקפות העולם השונות שאני פוגש, בלי התנשאות. אני רואה בקיבוצים את העתיד הרוחני שלנו".

בפעם הבאה שסרטון מכוער יתפוס את מלוא תשומת הלב, לכו ליוטיוב לצפות בחנוכת בית הכנסת של בית קמה. שלא תפספסו את התהליכים האמיתיים שמתרחשים כאן.

2.

אנחנו קוראים את פרשות השבוע ונאלצים להשתמש בכוח הדמיון – לחשוב איך יעקב אבינו פגש את רחל אימנו ליד הבאר. מתי בפעם האחרונה ראינו בכלל באר?

עו"ד דוד דרסלי אבטה לא צריך לדמיין. בהרצאת זום שנתן בשבוע שעבר בחג הסיגד הוא שיתף ילדים ישראלים בסיפור ילדותו, שנשמע כאילו נלקח מתקופת התנ"ך.

כבר בגיל 7, באתיופיה, הוא היה רועה הצאן של המשפחה. תחת אחריותו היו 15 עזים, והיה עליו לדאוג שהן יאכלו וישתו. "היום חפירת בארות בתורה מסמלת עבורנו השקעה לטווח ארוך, חפירה לעומק", הוא אמר, "אבל עבורי – באר המים הייתה פיזית מרכז החיים. באחד הימים הגעתי עם הצאן אל הבאר. הבאר היא כיכר העיר, והיא שייכת לכולם. אבל באותו יום הלכו אחרינו חמישה רועי צאן נוצרים, ובעודי דולה מים מן הבאר, הם דרשו שאעזוב. השבתי להם שכידוע, סדר השקיית הצאן הוא בהתאם לסדר ההגעה, אבל הם לא אהבו את התשובה. הם צעקו עליי ועל קרוב משפחה יהודי נוסף שהיה שם קללות אנטישמיות: יהודים עם זנב, פולשים, זרים, אתם לא שייכים לאתיופיה. לא ויתרנו, והמפגש התדרדר במהירות לפסים אלימים. אחת מהאבנים שהם זרקו עליי פגעה לי במרכז המצח. עד היום יש לי צלקת מאותה מריבה על מים, ליד הבאר".

הילד הזה מאתיופיה, עם צלקת במצח, שגדל ליד באר מים, מונה בחודש שעבר למשנה למנכ"ל משרד העלייה והקליטה של ישראל.

3.

לא תמיד חייו של האדם מתנהלים כפי שתכנן. פיטורים, פרידה, משבר כלכלי ועוד אילוצים יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו, אל עבר עתיד לא ידוע. במובן מסוים זה קרה לכולנו בשנה האחרונה, שנת הקורונה.

זה מה שקורה בפרשת השבוע, פרשת "ויצא": יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים. פתאום הוא נאלץ לעזוב את ביתו, אחיו עשיו רודף אחריו, והוא בורח לחרן. ניתן לשער שהוא מרגיש מפוחד, מתוח וחסר ביטחון. אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה. לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו, ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה ותקים משפחה. יעקב הופך מפליט נמלט – לאדם שיש משמעות גדולה במעשים שלו. הוא כבר לא בורח, הוא בונה את העתיד שלו ושל העם כולו. חמוש בתודעה הזו, יעקב יצא לדרך מלא בנחישות ואחריות.

החיים מאלצים אותנו לעתים לצאת מאזור הנוחות. הפרשה מלמדת שצריך לקחת אחריות, לחפש את השליחות שיש בכל טלטלה כזו, ולמצוא בכל משבר הזדמנות להתחדשות ולצמיחה.


הסטטוס היהודי: " אֲנִי ה' אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹוקֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (ההבטחה בפרשת השבוע, פרשת ויצא)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.