להפוך את החיסון לסיפור

1.

השבוע פגשתי אישה חכמה, שאני מעריכה, שהפטירה בשיא הרצינות: "כן, אבל שני אנשים כבר מתו מהחיסון הזה". היא לא נמנית על ההזויים שחושבים שעב"מים משתילים בנו צ'יפים, אלא על רבים וטובים שפשוט רוצים יותר מידע ותשובות.

התחלתי לענות לה בעובדות הפשוטות. דע מה שתשיב. אמרתי שבמחקר קליני חייבים לדווח על כל שינוי במצב הרפואי של הנסיינים. עצם זה שהחוקרים מספרים לך על שני המתים, מראה שיש שקיפות מלאה. אף אחד לא מסתיר כלום. וכן, הם אכן מתו אחרי קבלת החיסון, אבל לא בגלל החיסון. אחד מהם סבל מהשמנת יתר וממחלת רקע. ובנוסף, נפטרו עוד ארבעה נסיינים שקיבלו את חיסון הדמה, את הפלצבו, אז למה אף אחד לא טוען שהחיסון-בכאילו יותר מסוכן?

המשכתי וסיפרתי לה ש-44 אלף איש השתתפו בניסוי הזה, במשך חודשים. לצערנו, זה אחוז תמותה צפוי באוכלוסייה כה גדולה במהלך תקופה כזו.

אבל תוך כדי דיבור, הבנתי שאולי זו לא הדרך. צריך לרדת לפרטים, וחבל שאין יותר חומרי הסברה זמינים ובהירים, אבל עובדות לבד אינן מספיקות. צריך סיפור.

למה הדלקנו נרות בשמונת הימים האחרונים? רק כי אמרו לנו לקחת נר וגפרור וחנוכייה מדי ערב? לא. כי יש פה סיפור גדול ומלהיב, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנו ולהמשיך אותו הלאה. החשמונאים ניצחו את היוונים, ומדי שנה אנחנו מעבירים מדור לדור את סיפור הרוח היהודית הנצחית.

לא, אני אני לא משווה את פייזר ליהודה המכבי, אבל כדי להתגייס ולהירתם, אנשים רוצים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי. זה הרי סרט שובר קופות, רב מכר מובטח: העולם כולו קפא, בעוד התחרות בין המדינות והחברות יצרה מעין ריאליטי מרתק, המירוץ לחיסון. בתוך פחות משנה, הצליח האדם להתחסן מפני מגיפה עולמית קטלנית. מדענים אלמונים, גיבורים אלמונים, נאבקו יומם ולילה על קדושת החיים – והצליחו. נו, זה לא פרומו סוחף?

ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין כתב השבוע שכאשר יונה סאלק מצא את החיסון לפוליו, אנשים יצאו לרקוד ברחובות. כשלואי פסטר מצא חיסון נגד כלבת הוא הפך לאחד מגדולי האנושות. וכשמחפשים כעת חיסון למחלה שהמיתה עד כה כ-1.6 מיליון בני אדם, אנשים מחפשים קונספירציות.

ויש פה גם משמעות רוחנית: בספר בראשית נבראנו בצלם אלוקים, והתבקשנו להמשיך ולפתח לטובה את העולם שקיבלנו. לבחור בחיים. היהדות ניצחה את עבודת האלילים על ידי שכל ישר, אופטימיות, שיפור מתמיד. בעת העתיקה מחלה כזו הרי הייתה מחסלת מיליונים, ללא מזור. אבל זכינו לחיות בדור הזה, שבו האדם מתקדם והעולם מתקדם, ברוך השם.

אולי לחפש שוב את האישה הזו ולספר לה את כל זה?

2.

לא לכל הנאומים שנישאו השבוע בטקסי הדלקת נרות כדאי להקשיב. לנאום הבא – כן. ד"ר צוריאל ראשי מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, דיבר על "פרדוקס סטוקדייל".

הטייס האמריקאי ג'ים סטוקדייל נפל בשבי במלחמת וויטנאם, ויצא בחיים אחרי שמונה שנים של עינויים קשים. ההצלחה שלו בלטה בעיקר על רקע העובדה ששבויים רבים לא שרדו שם. החוקר ג'ים קולינס רצה להבין מה היה הגורם, האלמנט, שעזר לסטוקדייל לשרוד, ואת המסקנה שלו כינה "פרדוקס סטוקדייל".

הנה מילותיו של סטוקדייל: "מעולם לא איבדתי תקווה בכך שתקופת השבי תסתיים. מעולם לא הטלתי ספק, לא רק בכך שאצא משם, אלא גם בכך שאצליח להפוך חוויה זו לאירוע מכונן בחיי, להתנסות אשר בראייה לאחור לא אהיה מוכן להחליף בשום התנסות אחרת". כדאי לקרוא את השורות האלה שוב. האסטרטגיה שלו הייתה: אני אצא מכאן, ייקח כמה שייקח, ואהפוך את המשבר להזדמנות לצמיחה.

אבל אז שאל החוקר את סטוקדייל מי היו אלה שלא הצליחו, שלא שרדו, והתשובה הזו חשובה לא פחות: "האופטימיסטים. אלה שאמרו 'נצא מכאן בחג המולד'. וחג המולד בא וחלף. ואז הם אמרו 'אם לא בחג המולד, אז בפסחא'. ופסחא בא וחלף לו, ואחר כך חג ההודיה, ואחריו שוב חג המולד, וכשהאכזבה מהציפיות הייתה ללא נשוא, הם קיפחו את חייהם משיברון לב".

כלומר, צריך תקווה לטווח הארוך, בלי תקוות-שווא לטווח הקצר. כך הוא עצמו סיכם זאת: "למדתי שיעור חשוב מאוד: לעולם אל תבלבל בין האמונה האסטרטגית שלך ביכולת שלך להיחלץ ולהיגאל ממצבך הקשה, לבין המשמעת והאחריות הסיזיפית שלך להתמודד עם המציאות המיידית".

המסר הזה רלבנטי לתחומים רבים בחיים, מעסקים ועד כושר ותזונה, אבל הסטודנטים באריאל הבינו מייד את הנמשל: זוהי הסכנה בתקופת משבר הקורונה. אופטימיות היא חיונית, אבל אופטימיות רבה מדיי גורמת לנו ליפול לאכזבות. אנשים שחשבו שזה ייגמר אחרי הסגר הראשון בפסח – עלולים היו לקרוס פתאום. אנשים שרואים את החיסונים מגיעים – יכולים לזלזל כעת בהנחיות ולהידבק ולחלות. אנשים שבכל יום חושבים שזה נגמר – לא ישמרו מספיק סבלנות למרתון שהעולם כולו רץ כאן ביחד.

זהו "פרדוקס הקורונה". תהיו סטוקדייל.

3.

אלה הם השבועות של יוסף הצדיק. גם פרשת השבוע, "מקץ", ממשיכה לתאר את מסע חייו. מדריך הטיולים איתן עומר שיתף אותי השבוע בפרט היסטורי מרתק, בעיניי, שהוא מספר למטיילים:

האחים מכרו את יוסף באזור עמק דותן. זה אחד החטאים החמורים בתורה – אחים שמסוגלים לשנוא, להפקיר, לזרוק לבור, כמעט להרוג. פרשנינו מסבירים שזה החטא החמור ביותר בין אדם לחברו, ושהוא משפיע עלינו לרעה על היום, ביחסים בין השבטים והמגזרים בעם.

מתברר שבימי מלחמת העולם השנייה, טרגדיה אחרת אמורה הייתה להתרחש שם. כידוע, צבאות האויב הנאצי התקרבו למצרים. ביישוב היהודי הייתה אז דאגה רבה, ובצדק. המופתי חאג' אמין אל חוסייני פגש את היטלר בברלין, ושניהם תכננו יחד להשמיד את היהודים גם באזור הזה של העולם. העיתונאי חביב כנען מביא בספרו "200 ימים של חרדה" את התכנית האופרטיבית של המופתי: להקים מחנה השמדה גדול, כמו באירופה, בעמק דותן. המשרפות יועדו לכל יהודי היישוב העברי, וגם ליהודים מארצות האיסלאם שמסביב, מעיראק ועד מצרים. מי שתכנן למחוק את היהודים מהמזרח התיכון הפסיד. לא מחנה השמדה הוקם פה, אלא מדינה יהודית.

המדריכים שלוקחים היום מטיילים לעמק דותן מספרים את הסיפור, ומספרים גם על הזעקה שזעק שם יוסף באותם ימים, הזעקה לאחווה שעוד מהדהדת: "את אחיי אנוכי מבקש".


הסטטוס היהודי: "למה האחים של יוסף שנאו אותו? הם חשבו שבכל דור רק בן אחד ימשיך את אביו, וחששו שיוסף ייבחר. בניו של אברהם היו יצחק וישמעאל, ויצחק נבחר. בניו של יצחק היו יעקב ועשיו, ויעקב נבחר. הם לא ידעו שיעקב מתחיל מודל חדש בעם ישראל: 12 שבטים שונים, מגוונים, אבל מאוחדים כולם סביב מורשת בית אבא" (חנן פורת)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.