להכניס לספרי הלימוד

1.

הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב, אז הפעלתי שוב את סרטון הפרסומת החדש הזה, ותימללתי: "אל תיתנו לאף אחד להגדיר אתכם... תתפרעו כמו קרמל מלוח, תרחפו כמו צ'אי שקדים, תוסיפו חלב אם אתם אוהבים. אנחנו דור שמעז לחיות, דור שלא נותן לאף אחד להגדיר לו מה הוא אמור לשתות, ומי הוא אמור להיות. חדש: חוויית הצ'אי של ויסוצקי".

במילה אחת: מה? ובעוד כמה מילים: אולי יש פה משהו עמוק על רוח הדור, או לפחות הרוח המסחרית-שיווקית של התקופה. יש פה לכאורה המון מסרים מלאי משמעות ושורות של אומץ והעצמה, שבסוף לא אומרות כלום. כל מיני דיבורים על מרד ומהפכה וחופש, שמתבטאים בסוף בסוג התה שאנחנו שותים, ובשאלה אם אנחנו מוסיפים לו חלב. אחלה תה, אגב. אבל כולה תה.

2.

זו לא הייתה רק סגירת מעגל, אלא גם תביעה לעשיית צדק היסטורי עם הסיפור המדהים של עליית יהודי ברית המועצות: לפני 35 שנים צולמה בבית הנשיא תמונה עם שלושה משתתפים. הנשיא חיים הרצוג, אסיר ציון לשעבר יוסף מנדלביץ' ובנו הבכור, משה. לפני כמה ימים צולמה שם תמונה רבת משתתפים: הנשיא יצחק הרצוג, יוסף מנדלביץ', וכל הצאצאים שלו ושל שתי אחיותיו שעלו גם הן. שבט מפואר.

הרצוג סיפר למשפחה הענפה שהוא מתרגש. כאשר הוא היה ילד, מנדלביץ' היה גיבור, למדו עליו בבתי הספר. כשהוא עלה ארצה זה היה אירוע לאומי, מכונן. כשהוא התחתן (עם קטי סרוסי, עולה מטוניס ופעילה במטה לשחרורו), גם ראש הממשלה מנחם בגין וגם הנשיא יצחק נבון הגיעו לחתונה. ומה היום? דווקא כשבבתי הספר לומדים הילדים והנכדים של אותם גיבורים, האם סיפורם מסופר מספיק?

יש כמה ארגונים שדורשים לעגן בחוק יום לאומי לציון יציאת יהודי ברית המועצות לישראל. את עליית יהודי אתיופיה הרי מציינים גם בחג הסיגד וגם ביום ירושלים. יש גם יום ממלכתי לציון הגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. אבל פריצת מסך הברזל, לא מונצחת מספיק.

אז הנה פרק אחד לספר לימוד כזה: אביו של מנדלביץ' נעצר, אמו נפטרה, והיתום הצעיר היה פעיל מנעוריו במחתרת היהודית ברוסיה. ב-1970 היה שותף ב"מבצע חתונה", פרויקט נועז שבמסגרתו ניסו הוא וחבריו לחטוף מטוס רוסי, כחלק מהמאבק למען עלייה חופשית. הם נתפסו, אבל הצליחו לעורר את תשומת לבו של העולם למאבקם. הם הואשמו בבגידה, אישום שדינו מוות, ולבסוף נכלא מנדלביץ' ל-11 שנות מאסר "בלבד". הוא נלחם על שמירת מצוות גם בכלא, ואף שבת רעב כמעט חודשיים. ב־1980 אבד עימו הקשר למשך שנה כשהסובייטים העבירו אותו כלא וסירבו לעדכן במצבו. ב-1981 שוחרר יחד עם אסירי ציון נוספים ועלה לארץ.

אבל הסיפור של החבורה הקטנה הזו השפיע על כלל יהודי רוסיה: "מיד אחרי המשפט שלנו", סיפר מנדלביץ', "קיבלו כ-15 אלף יהודים אישורי יציאה. כעבור שנה עלו עוד כ-30 אלף. כשיצאתי מהכלא, 300 אלף יהודים כבר קיבלו אישור לעלות. זה ניצחון. כמובן שהניצחון האמיתי היה כשברית המועצות נפלה, כשהמשטר שנראה כבלתי-מנוצח – קרס".

ואז בני המשפחה הציגו את עצמם, בזה אחר זה. מגן יבנה, ממודיעין, מכרמיאל, מבני דקלים, מאריאל, מירושלים ועוד. בזום הצטרפה הנכדה חנה-מוריה, שליחת סוכנות בניו ג'רזי, שבדיוק הייתה בשיעור עם תלמידים. כולם שמעו ילדים יהודים אמריקאים צועקים: "אפשר לראות את הנשיא של ישראל?", וצוחקים.

אולי בהשראת מזג האוויר אצלנו, הרצוג ביקש לשמוע על הטמפרטורות בסיביר: "כמה קר היה שם? תחשבו על זה, אנחנו הרי מייד מפעילים את החימום באוטו, והוא במשך חודשים ושנים ישב במינוס עשרים וחמש מעלות, כי הוא ידע שיום אחד השמש תפציע והוא יגיע לארץ ישראל".

לקראת סיום, שרו כולם ביחד: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". מנדלביץ' סיכם כך: "צריך להעביר את הסיפור שלנו לדור הבא. בשבילם, לא בשבילנו. הסיסמה שלנו, אסירי ציון, היא: לא להתייאש אף פעם. תמיד להמשיך ללכת בדרך הנכונה, גם כשקשה. כשמדליקים משואה אומרים 'לתפארת מדינת ישראל'. פתאום נפל לי האסימון. תפארת זה ביטוי דתי, קבלי. תפארת זה השכינה. כל יהודי שחוזר לכאן, מביא איתו את התפארת, מחזיר את השכינה. אבא ואמא שלי, משה וחיה-הילדה מנדלביץ', מסתכלים עלינו משמיים ושמחים מאוד. הם לא חלמו לזכות להמשך יפה כל כך, בירושלים".

3.

הדבר הכי תמוה בפרשת השבוע, פרשת משפטים, הוא פרשת משפטים. רק בשבוע שעבר היינו בהר סיני וקיבלנו את עשרת הדברות. איך יכול להיות שאנחנו עוברים מהמעמד הדרמטי והמרגש, אל פרשה שיש בה רשימה של 53 מצוות, מכל תחומי החיים?

פרשנינו מסבירים שזו בדיוק הנקודה: דברים גדולים מתבטאים בפרטים הקטנים. הפרשה מדברת על משפחה ועל עסקים, על צדקה ועל חגים, על אכילה ועל חקלאות. על הכל. כדי לרדת מן ההר אל החיים, צריך לפרוט את הקולות והברקים של סיני אל תוך היומיום.

בשבת ימלאו חמש שנים לפטירתו של הרב יעקב אדלשטיין, שהיה הרב של רמת השרון והיה דוגמה חיה לאידיאלים ולאמונות שהתבטאו במעשים היומיומיים.

הנה סיפור לדוגמה, שסיפרה לי תושבת רמת השרון: "עבדתי שנים במשק בית בבית הרב, והוא תמיד נהג להדליק עבורי את האור, אם ראה שלא הדלקתי בעצמי. הייתי שם גם ביום האחרון שלו בבית. זה היה יום שני, הזמינו לו רופא והם ישבו במטבח, ואז הוחלט שהרב בן ה-93 חייב לנסוע להתאשפז. הוא קם והלך לחדר שלו, אני הייתי בקצה השני של המסדרון, וזו הייתה שעת בין ערביים. לא חושך, אבל גם לא שמש של צהריים. הוא הלך ולחץ על מתג האור. זה היה מדהים. הוא הרי הולך לארוז כמה דברים לקראת האשפוז, אבל גם ברגע מתוח כזה הוא רגיש לאחר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. מהאשפוז הזה הוא כבר לא שב. הדבר האחרון שעשה לפני שיצא מביתו לנצח, היה לשים לב למנקה ולחזור כמה צעדים אחורה עבורה. במובן מסוים זה התפקיד של כולנו בעולם: להדליק אור".

שבת שלום.