לא לפגוע, גם בעידן הרשתות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

"ברוסיה קראו לנו יהודים מסריחים, ועכשיו פה קוראים לנו גויים?". קיבלתי את התגובה הזו שוב ושוב, אחרי שכתבתי כאן בטור הקודם שצריך לשנות את חוק השבות. אחרי שבוע של התכתבויות ארוכות ומרתקות עם עולים, אני מבקשת להתנצל. אנשים טובים ויקרים נפגעו. זה לא משנה שלא התכוונתי לפגוע, ולא משנה שכתבתי במפורש שאין לי שמץ טענה כלפיהם, אלא כלפי מדיניות העלייה של הסוכנות, שצריכה לדעתי להשתנות. אם מישהו הבין שהאשמתי אותו שהוא עולה לארץ רק בגלל סל קליטה, כנראה לא כתבתי במספיק רגישות. ואם פגעת במישהו, זו אחריות שלך לבדוק ולתקן, גם בעידן הרשתות המופרע.

2.

שאלתי חלק מהפונים מה בעצם פגע בהם, והופתעתי. גיליתי משהו שגדול בהרבה מהטור הזה. היו שני סוגים של תשובות. התשובה הראשונה הייתה לספר לי בהתרגשות את ההיסטוריה היהודית המשפחתית, מתוך תחושת עלבון. אנשים תיארו את הסבתא שהכינה מצה בפסח למרות הסכנה, את הסבא שעשה קידוש בסתר, את מסירות הנפש תחת הרדיפות הקומוניסטיות, כאילו רוצים להוכיח את חלקם בפסיפס המשותף שלנו. העלייה מברית המועצות לשעבר כתבה פרק מפואר בתולדות עמנו, והיא ראויה קודם כל להכרה ולהוקרה: להכניס לתוכנית הלימודים, להקים מוזיאון, להדליק משואה. זה סיפור שצריך להיות מסופר הרבה יותר.

3.

התשובה השנייה שחזרה שוב ושוב הייתה: "אם היו כותבים ככה על ערבים זה לא היה עובר בשקט", "אם זה היה נכתב על עולי אתיופיה כבר היית מתנצלת מזמן", "אף פעם לא היית כותבת ככה על צברים". זו תופעה מדהימה, ואני נתקלת בה הרבה. זה נראה שאין ציבור בארץ הזו שלא חש שציבורים אחרים מקבלים יחס טוב יותר ממנו. אם כולם מרגישים מיעוט, מי הרוב? איך נוצרה מציאות חברתית שבה גם השמאל וגם הימין מרגישים רדופים ומופלים? איך גם המתנחל וגם הקיבוצניק חושבים שהאחר הוא הפריבילגי? ואיך משנים את הנוסחה הזו, כך שכולם ירגישו בבית?

4.

ואז החלו להגיע גם חיזוקים: עולים ותיקים משנות השבעים והתשעים שמרגישים שסעיף הנכד בחוק השבות צריך להתבטל כיום, וגם שליח סוכנות שהודה שאין לו אומץ לשתף את הטקסט שכתבתי. היו ששלחו ציטוטים של משפטנים, חברי כנסת ומחקרים (ידעתם שציפי לבני תמכה בעבר בביטול סעיף הנכד?). אבל זה המשיך, לצערי, להמון טקסטים דוחים בנוסח על עולים דוברי רוסית. השבוע לרגע כמה טינופת גזענית מוטחת בהם.

5.

גם הקללות מהצד השני, נגדי, לא איחרו להגיע. מאות טקסטים בנוסח "נאצית, גזענית, חשוכה, בהמה". סליחה, אבל איך אנשים יכולים בנשימה אחת לומר שנפגעו, ואז לפגוע ככה בחזרה? לעתים זה נראה כמו קריאה מאורגנת לפעולה, שעלתה בקבוצות פייסבוק או ווטסאפ. תגובות שהעידו שאנשים לא קראו מה כתבתי, רק קראו מה כתבו אחרים על מה שכתבתי. וכך, בבת אחת, מגיעים מטחים של קללות, בלי פרופורציה ובלי קשר. כשמריה, אשתו של זאב אלקין הותקפה השבוע מילולית, כעשרה אנשים ביחד שאלו אם אני מרוצה, כי זה הרי מה שרציתי.

6.

זו לא סערת רשת גדולה, ואני גם לא אדם אלמוני שמתמודד לראשונה עם תגובות. אבל מה קורה לאדם מן היישוב שזה קורה לו פתאום, בבת אחת? מה קורה לילד או נער שכתב משהו ואולי טעה כמוני, האם יש לו מספיק חוסן נפשי מול גלי תגובות? והאם אפשר בכלל לקיים דיון ענייני בסוגיה הזו, או בכל סוגיה אחרת, בלי עלבונות? אז כרגע כל השיח הוא במילא ביבי-לא-ביבי, אבל האם נוכל לדבר אי פעם על מדיניות בתחומים שונים בחברה שלנו בצורה שפויה? אם מישהו רוצה למשל לומר היום משהו על החרדים, לקרוא לשינוי מסוים, האם הוא מסוגל לעשות זאת, בלי שיצעקו עליו "אנטישמי"? וגם: איפה הסתתר כל הזעם והלכלוך הזה, בעד ונגד, בעבר? פעם היו כותבים מכתבי תגובה למערכת, היום התגובה לעיתים קולנית וגדולה מהדבר שמגיבים עליו. הרשתות משחררות החוצה את החיה שבכולנו. כללי המשחק של השיחה האנושית משתנים לנגד עינינו. זו אחריותנו לכתוב אותם מחדש, טוב יותר.

7.

ואחרי הכול, שוב, זו גם אחריותי. במקורותינו מסופר שכאשר נעלה לעולם הבא, אחת השאלות שישאלו אותנו היא: "האם המלכת את חברך עליך בנחת רוח?". לא ישאלו כמה שנון וציני היית בוויכוחים, אלא האם נתת לחברך תחושה מלכותית, מלאה בכבוד ורגישות ונחת רוח. הלוואי שלא נתבייש לענות.

8.

עכשיו לפרשה: לכאורה, ישראל תקועה. אין ממשלה. כולנו בהמתנה כבר שנתיים. אבל מדי שבוע הפרשה מזכירה לנו שזה לא רק הפוליטיקאים, זה גם אנחנו. מדינת ישראל תלויה מאוד גם באווירה, בתרבות ובערכים שאנחנו נחיה לאורם. פרשות השבוע, "אחרי מות" ו"קדושים", מזכירות לנו אינספור מצוות שרלבנטיות גם אם הולכים לבחירות חמישיות וגם אם לא. הן בתוקף כבר אלפי שנים והן עיצבו את מי שאנחנו: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל, לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ, לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
בן גוריון קבע פעם, במשפט מפורסם: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". אולי במצב הנוכחי צריך לומר: "עתידנו אינו תלוי (רק) במה יאמרו הפוליטיקאים, אלא במה יעשו האזרחים". שבת שלום.


הסטטוס היהודי: "51 מצוות יש בפרשת קדושים, שמתחילה במילים 'קדושים תהיו'. מצוות על כלכלה וממון, על יחסים עם חברים ובני משפחה, על תפילה וכשרות, על יחס לזקן ולחקלאות. הקדושה אינה מנותקת מהחיים, היא ארוגה ושזורה בחיים. הפרשה מצווה עלינו להיות קדושים בבנק, בתור, בפקק. קדושה מופיעה בכל פעם שבא אנחנו אומרים 'בא לי' – אבל מגבילים את עצמנו" (חנן פורת על פרשת השבוע, פרשת קדושים)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.