לאורם

1.

הקרע הגדול כעת אינו בין ימין לשמאל, אלא בין הפוליטיקאים לעם. בימים כתיקונם אני בהחלט חושבת שניגוד עניינים של שופטים הוא נושא חשוב שיש לדון בו. בימי קורונה, יש ניגוד עניינים בעצם ההעלאה של הצעה כזו: זה פשוט ניגוד בין העניינים שמטרידים את הציבור, לבין העניינים שבהם עוסקים בכנסת.
הרי בזמן מלחמה אופוזיציה אחראית לא הייתה מעלה בכלל הצעה כזו. ובכן, אנחנו בזמן מלחמה. מצד שני, בזמן מלחמה נתניהו מזמן היה קורא לבנט ולסמוטריץ' ולמפלגתם להצטרף הקואליציה שלו.
נכנסו השבוע לימי "בין המיצרים", לקראת תשעה באב. החורבן לא נגרם מבחוץ אלא מבפנים. היה שם אויב שמולו התמודדנו, אבל קרסנו בגלל חוסר לכידות ואמונה פנימית. זה התזמון המדויק ביותר לימי האבל השנתיים האלה. כמה צריך להקשיב לדופק של התקופה הזו, ולשים לב לתמרור האזהרה.

2.

ועם זאת, יש קולות נוספים שחשוב לשמוע. עדינה לפידות חברה בקבוצת אימהות שבה גם אני חברה. השבוע עדכנה אותנו כך: "בוקר טוב. לצערי קיבלתי היום תשובה חיובית. אני בהלם. אני היסטרית ושומרת מכל משמר, עם מסיכה וכפפות. אין לי מושג מאיפה זה הגיע. זו שפעת לא קלה ולא פשוטה. חום של 38 מעלות שלא יורד, כאב גרון, פריחה מוזרה, כאבי שרירים, חולשה, הבוקר גיליתי שאין לי חוש ריח, והבונוס – חוסר תיאבון".
שאלתי אותה איך בכל זאת נדבקה: "הייתי בפגישה מטעם העבודה בעירייה באזור השרון. הורדתי את המסכה לקצת זמן, כי כיבדו אותי בפחית זירו. לפי כל הבדיקות שלי, שם נדבקתי".
עד כאן עוד סיפור מתוך סיפוריהם של חולים פעילים רבים בישראל. אבל את המסר הבא חשוב לעדינה להדהד: "אף אחד לא אומר זאת בחדשות, אבל המדינה ממש דואגת לכל חולה. מאתמול היו לי כבר לפחות שמונה שיחות טלפון: אחות של מכבי, רופאת משפחה, רופא נוסף, לשכת ראש העיר, חקירה אפידמיולוגית ועוד. חשבתי על זה שהתגלו אתמול יותר מאלף חולים, ואני רק אחת מהם, ומדהים איך אנחנו מקבלים תשומת לב צמודה. הביאו לי לפה מכשיר סיטורציה ולחץ דם, וגם נתנו לי מספר טלפון חירום שפעיל 24 שעות ביממה. הייתי בהלם בהתחלה כשהבנתי שאני חולה מאומתת – עכשיו אני מרגישה הרגשת ביטחון. בכל כמה שעות מתקשרים אליי, עם הרבה אמפתיה ותמיכה, ובכל שיחת טלפון מוודאים שהבידוד לא משפיע יותר מדיי לרעה על הנפש. אחת הסיבות שהנפש בסדר היא הטלפונים האלה. חשוב לי שגם זה יישמע".

3.

אל תשכחו את מיכאל בן זיקרי. הוא יורד מהכותרות, בדרך הטבע, אבל צריך לזכור. הייתי רוצה לראות סרט באורך מלא על האיש שהציל מטביעה ארבע נפשות מהיישוב חורה, עד שטבע בעצמו. הרי מוטי בן שבת, הגיבור הקודם שהציל מטביעה אישה ותינוק, די נשכח, בואו נודה.
הנה רק שני קולות שהספידו את בן זיקרי, וכדאי לנצור. התנועה החברתית "תור הזהב" כתבה דברים נוקבים: "בפעם הבאה שאתם שומעים או מדברים על תושבי הפריפריה, 'הערסים', אלה ש'גנבו את המדינה', תחשבו על שני מלאכים: מיכאל בן זיקרי ז״ל ומוטי בן שבת ז״ל. שנים ניסו לצייר לנו אותם ואת שכמותם כדמויות מפוקפקות, עבריינים ועילגים. בארץ נהדרת, בסרטי בורקס ובתוכניות ריאליטי – לאט לאט יצרו לנו תודעה שהבן-זיקרים והבן-שבתים הם הישראלי המכוער. אז בפעם הבאה שאתם רואים בטלוויזיה עוד דמות מזרחית שמצוירת כעבריינית ועילגת, תזכרו אותם, את מיכאל בן זיקרי ומוטי בן שבת. הם הייצוג שלנו, בהם אנחנו גאים ולאורם נחנך את ילדינו".
הרב מנחם עמאר מקהילת חב"ד באשדוד סיפר שמיכאל היה משתתף פעיל בתפילות ובשיעורים, בעיקר בשיעור על ספר התניא, ספר היסוד של תנועת החסידות. "הוא היה אדם מאוד פנימי, נשמה מיוחדת. אני זוכר אותו רוקד בליל שבת ב'לכה דודי', איך הפנים שלו היו מאירות. הוא הקפיד להגיע מוקדם לשיעורים ביום ראשון בערב ולשבת בשורה הראשונה. אדם טוב הוא אדם שנותן מחייו. מיכאל לא נתן מחייו, הוא פשוט נתן את חייו".

4.

לדעתי אלה ארבע המילים האופטימיות ביותר בתורה. הן מופיעות בפרשת השבוע, פרשת פנחס: "ובני קורח לא מתו". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וטרגית נגד משה. עד עתה חשבנו שקורח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו. רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם". כלומר, ממש ברגע האחרון הם קלטו את הטעות הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת החוצה מהמאבק המיותר הזה – וניצלו.
פרשנים רבים מוצאים כאן מסר מעודד: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם כשהכול נראה אבוד. אפשר לבחור מסלול אחר, גם אם אבא שלך טעה וכאילו בחר עבורך דרך בחיים. אפילו אם הסתבכת ניתן לחשב מסלול מחדש ולומר באומץ: טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי, ואפילו כשהמלחמה מסביב כבר התחילה. עובדה. התורה מקדישה פסוק שלם כדי לומר: ובני קורח לא מתו.


הסטטוס היהודי: "אנחנו מתאבלים בימי 'בין המיצרים' למרות שחזרנו לארץ, כי השאלה אינה רק איפה עם ישראל חי, אלא איך הוא חי. האם הפוטנציאל שלנו מופנה לאפיקים חיוביים או שליליים, האם אנו זוכרים מה הייעוד הגדול שצפוי לנו. זוהי הזמנות שנתית לתזכורת שאמנם השגנו רבות, אבל יש עוד הרבה מה לתקן" (הרב מנחם ברוד)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.