כמה הצעות לסדר

1.

יצחק הרצוג זכה לתמיכה חסרת תקדים בבחירות לנשיאות. 87 ח"כים הצליחו להתאחד סביב משהו. המשימה שלו היא לתרגם את התמיכה הפוליטית הזו – לתמיכה ציבורית, עממית. איפה בית הנשיא יכול באמת לעזור, לדעתי? דווקא במקומות שהמערכת הפוליטית פחות מגיעה אליהם. את הוויכוחים של ימין-שמאל, חרדים-חילונים ויהודים-ערבים אנחנו כבר מכירים בעל פה, מהמשכן. אבל מה עם הטיפול בחרדים החדשים, למשל? יש דור שלם של חרדים עובדים, שמתעצב ממש עכשיו. יש כל כך הרבה מה לעשות בתחום הזה, אבל זה לא עניין לצעקות במליאה. ליברמן ניסה לקצץ השבוע במעונות, כשגם הוא יודע שזו לא תכנית אמיתית לתימרוץ תעסוקה, אלא צעד פופוליסטי. רעיית הנשיא, לעומת זאת, מיכל הרצוג, היא יו"ר הקואליציה לתעסוקת חרדים. זה תחום שאפשר לעשות בו נפלאות, הרחק מהזירה הפוליטית.

ומה עם הערבים החדשים? את האולפנים כובשים לאחרונה קולות צעירים, פטריוטיים, כמו יוסוף חדאד ונאיל זועבי. המפלגות הערביות לא מייצגות אותם, והם רוצים שותפות ישראלית אחרת, אמיתית. אם יש עוד כמוהם, הרי שצריך לחבק ולחזק אותם. גם זה מהלך שהפוליטיקאים לא יקדמו, אבל יכול לפרוח בחוץ.

על יהדות התפוצות מרבים לדבר – אבל לא על השבט הענק, השקט והלא-מאורגן שבה. הישראלים שבחו"ל. אם סופרים גם את ילדיהם, יש היום כמיליון ישראלים לשעבר מחוץ לגבולות המדינה. הם סוג של שגרירים, לטוב ולרע, אבל קולם לא נשמע. הם רוצים מאוד להנחיל ישראליות לדור הבא, אבל זה קשה במיאמי או בטורונטו. אין להם מפלגה, אבל אולי בבית הנשיא הם ימצאו מקום?

הכי קל ללכת לארגונים הממוסדים, שכבר יש להם פאנלים וימי עיון ודוברים ויחסי ציבור, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות בחברה הישראלית, במקומות הפחות-מוכרים.

2.

זו אחת התמונות המביכות בתולדות הכנסת: ח"כ יצחק מאיר הלוי מגיע עם חולצה קרועה מההלוויה של אחותו, להצביע במליאה. צלצלתי השבוע ליצחק מאיר הלוי, לשמוע על אחותו. אם כבר עלתה כך לכותרות, אם כבר כל המדינה שמעה עליה, אולי ראוי לומר עליה משהו משמעותי. כך הוא סיפר לי:

"יהודית היא האחות הגדולה שלי, אחות רק מאימא. אימא התחתנה בצנעא שבתימן בגיל 14. יהודית נולדה כשאימא הייתה בת 15 והיא התגרשה בגיל 16. לא יאומן, הא? אימא הגיעה לארץ עם יהודית ונישאה לאבא שלי. גדלנו בבית חרדי-תימני. כל שבעת האחים ישנו בחדר אחד, ואבא ואימא ישנו במטבח. בית מלא באהבה, חום ונתינה.

יהודית הייתה האימא השנייה שלנו, ותמיד הזכירה לי את אמי הנערצת. היא התחתנה עם משה כהן, שהיה צנחן. כדי לתת 'הכשר' לפגישות שלהם הם היו לוקחים אותי, ילד קטן, לטייל יחד איתם בהרי ירושלים. אחרי שלמדה חינוך יהודית הפכה לגננת. משה הפך גם לרב וגם לפרופסור, בתחום החקלאות והבוטניקה, והוא גם היה משורר. אחרי שנים בארץ, הם יצאו לשליחות חינוכית – בהתחלה בזימבבואה, אחר כך בדרום אפריקה ואז באוסטרליה. הוא היה רב קהילה באוסטרליה, ניהל בית כנסת, ומסר הרצאות רבות.

ארבעה ילדים נולדו, והם חזרו ארצה לפני כמה שנים. לצערי בשנים האחרונות שניהם הזדקנו וחלו. משה נפטר לפני חמישה חודשים. עד יומו האחרון הוא קרא לה 'הכלה'. יותר משישים שנה של אהבה ענקית. היה לנו ברור שזה לא ייקח הרבה זמן, והזוגיות הזו תמשיך בשמיים ואכן, אחותי יהודית נפטרה השבוע, בגיל 83".

מן השמיים תנוחמו.

3.

כוכבי הרשת מישל טרוני ודניס צ'רקוב עלו בימים אלה לכותרות בגלל תחקיר כאן 11. הכתב דניאל אלעזר חשף שהעסק המשותף שלהם הפיל בפח, לכאורה, 700 ישראלים וישראליות שהשקיעו מיליונים ולא קיבלו דבר מהרווח הרב שהובטח להם. הרבה אנרגיה תקשורתית הושקעה מאז במישל ודניס, בטענות נגדם ובתגובה שלהם, אבל הנה עוד שאלה, ברשותכם: מיהם אותם 700 ישראלים שהשקיעו מיליונים? למה הם חשבו שדניס ומישל הם הדרך הנכונה והבטוחה להתעשר, ולא השקעה סולידית עם אנשי מקצוע שבאמת מבינים ומנוסים בתחום? ולמה יש מי שעדיין מאמין להבטחות על הרבה רווחים עם מעט עבודה?

ברוב ככל בתי הספר, המקצוע "חינוך פיננסי" לא מופיע במערכת השעות. הילדים לומדים בעל פה על בנייני פיעל, פועל והתפעל, אבל לא מבינים איך באמת מרוויחים כסף בעולם הזה, איך חוסכים אותו וממה צריך להיזהר. בשלב ראשון זה אמור להיות תפקידנו כהורים, אבל באופן מקיף יותר, צריך ללמד התנהלות כלכלית כמו שמלמדים נהיגה. הכתבות האלה על ישראלים שנפלו לעוקץ, על עוד חברת פירמידה פיקטיבית, על עוד פונזי, לא מפסיקות להתפרסם. הפעם, בגלל שמדובר ב"אושיות", תשומת הלב גברה. אז חשוב לחשוף נוכלים, אבל חשוב להפסיק לספק להם לקוחות.

אגב, גם עכשיו, כשכותבים את שמם של מישל ודניס בגוגל, מגיעים לאתר שמבטיח הכנסה פסיבית נהדרת, בטקסט שמסתיים כך: "למידע נוסף אודות אמוזה בע"מ ועל איך ניתן ליצור מקור הכנסה נוסף ללא השקעה של זמן מצד הרוכש, בהשקעה כספית מינימלית של קצת יותר מאלף ש"ח, חד פעמי – לחצו כאן".

מעניין אם מישהו עוד ילחץ.

4.

שתי פרשות קוראים השבוע בתורה: "מטות" ו"מסעי". כך מסתיים ספר במדבר. יש פרשנים שמסבירים כי זה הספר החשוב ביותר מבין חמשת חומשי תורה. בספר בראשית נברא העולם, בספר שמות יוצאים ממצרים, בספר ויקרא מוקם המשכן בחגיגיות ובספר דברים – משה רבנו נושא נאום פרידה נרגש. במדבר, הספר הרביעי, לעומת זאת, מאופיין באינספור סיפורים, קטנים וגדולים, על המסע לארץ ישראל. יש בו עליות וירידות, רגעי שירה ורגעי משבר. זהו ספר של "ובלכתך בדרך", ובסוף, רוב חיינו הרי מורכבים מהרגעים האפורים האלה, ולא מרגעי השיא וההוד. לאורך המסע למדו בני ישראל על אמונה בצדקת הדרך, על נצחיות התורה, על הצורך באחדות ובחזון משותף ואיך להמשיך בדרך גם אחרי שהמנהיגים – משה, אהרון ומרים – ילכו לעולמם.

נראה שזה מה שהכי מתאים למצבנו כעת, בשנתה ה-73 של ישראל. זו כבר לא השואה ולא מלחמת העצמאות, אלא היכולת לקיים שגרת חיים טובה ומבורכת. שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל" (יהודה עמיחי, שצוטט השבוע
בנאום ההשבעה של הנשיא יצחק הרצוג)