שיעור ל-1 בספטמבר

1.

שני תאריכים יקרים מתאחדים השנה: 1 בספטמבר וא' אלול. שניהם, בלי הגזמה, מזכירים לנו את סלע קיומנו. ב-1 בספטמבר, למעלה משני מיליון ילדים ישראלים חוזרים אל ספסל הלימודים. ההורים שלהם יצביעו לכל סוגי המפלגות, אבל יובילו אותם ביום הראשון אל הכיתה עם אותה התרגשות ותקווה. נעמי שמר כתבה פעם עבור יהורם גאון את המילים הבאות: "מחלוני אני רואה, רחוב כמו נהר גואה, ואנשים לעבודת-יומם הולכים, ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם". הפזמון הוא, כמובן, "לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". גאון הסביר פעם שזהו הבסיס לניצחונה של חברה: נהר גואה של תינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם. ביום ראשון נראה שוב נהר כזה.
א' באלול פותח את ימי השיפור, התשובה, הרחמים והסליחות. 40 הימים שעד יום הכיפורים. בעולם הישיבות יחל "זמן אלול", זמן לימוד ותיקון אינטנסיבי, ובכל העולם היהודי ירגישו דופק אחר. ההזדמנות השנתית להשתנות ולפתוח דף חדש מתחילה עכשיו. השנה אלול הוא אתגר מיוחד, שקורא לנו לא להגיד רק במה הפוליטיקאים לא בסדר, לא לתקוף מגזרים ומפלגות, אלא להפנות את הביקורת כלפי עצמנו, לבדוק איך אנחנו עצמנו יכולים להתחדש. בווידוי ביום כיפור – שבוא יבוא אחרי כל המהומה הזו – הרי נגיד "אשמנו, בגדנו" ולא "גנץ טעה, ביבי שגה".

2.

ואפרופו 1 בספטמבר, הנה מסע בזמן, אל החינוך בדור הקודם: לפני כשנתיים זכיתי להנחות את יום ההולדת ה-80 של יגאל כהן-אורגד, שנפטר השבוע. חבריו הגיעו אל רחבת הדשא הגדולה באוניברסיטת אריאל, המקום שהוא הגה והקים, כדי לחלוק כבוד לשר האוצר לשעבר, היזם, חניך בית"ר ואיש הליכוד. כהן-אורגד אמר שם את מה שרוב המשתתפים כבר ידעו: "קוראים לזה סרטן מעי הגס עם גרורות. חבר שלי, פרופסור לרפואה, טוען שהסרטן הזה לא מצא לו עם מי להתחיל – אז הוא התחיל איתי"…
מה שזכרתי מאותה מסיבת יום הולדת לא היו הסיפורים על תקופת האינפלציה שעמה התמודד, או על המאבק של אוניברסיטת אריאל ב-BDS, אלא סיפורי הילדות שלו. ילדות של פעם.
"בכיתה א' למדתי לקרוא", סיפר כהן-אורגד, "ואחד הדברים הראשונים שקראתי היה כרוז של האצ"ל. רציתי להצטרף, ואני זוכר שכתבתי: 'מוות לבריתים'. מישהו תיקן אותי ואמר שבריטים כותבים בט'. בגיל 10 השארתי פתק לפעילי האצ"ל בשכונה: 'תצרפו אותי לארגון'. קבעו לי ראיון ושאלו אותי למה, ועניתי בפשטות: 'כדי לגרש את הבריטים'. הצטרפתי. מאז אני רגיל להיות במיעוט צודק", צחק.
"אתם צריכים להבין", פנה כהן-אורגד לקהל, "מה זה אומר 'דבקות במשימה'. קרח היו קונים רבע בלוק או שליש בלוק, בבית חרושת לקרח ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. ההורים היו שולחים אותנו להביא קרח הביתה, אבל אז פגשנו את החבר'ה ונכנסנו לוויכוח על סוגיות ברומו של עולם, איך המדינה שתקום צריכה להיראות. עמדנו בפינת הרחוב ודיברנו וצעקנו, ובינתיים הקרח היה הולך ונמס… זה זיכרון הילדות שלי, ויכוחים עם קרח בידיים. באמת לקחנו את החיים ברצינות, בסופר רצינות. חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב מבן גוריון ומבגין מה צריך לעשות. המחתרות, הפעילות, תנועת הנוער – הם היו אז הכול. אני מציע לכל אחד, במקום לשלוח את הילדים לכל מיני אבחונים וטיפולים, פשוט תוציאו אותם לפעילות, תנו להם משמעות. באמת רצינו לשחרר את ארץ ישראל, כבר בגיל 10. הכול היה סביב 'המצודה'. הייתה טירונות, פעולות, מסדרים. אני זוכר שפעם קיבלתי עונש כי איחרתי לפעולה: לצבוע בסיד את כל העמודים שמקיפים את חצר מגרש הכדורסל. לא התווכחתי לרגע. קמתי ועשיתי, הייתה מרות. יכולתי להתווכח שעות אם בגין צודק או בן גוריון צודק, אבל ברגע שאמרו 'אתה חייב לצבוע את הקירות בסיד לבן' – צבעתי".
חזרתי אז הביתה, וסיפרתי לילדים שלי בהתפעלות את כל הסיפורים האלה. השבוע נזכרתי בהם שוב. סיפורים על ילדים שלא אמרו להורים "משעמם להם", פשוט כי היו צריכים להקים מדינה.

3.

"אני מעדיפה להישאר בעילום שם", כתבה לי השבוע קוראת מהמרכז. "אני עובדת בפנימייה לבני נוער. יום יום מגיעים אלינו נערים ממדינות חבר העמים, ישר אחרי שעלו לארץ. אני יודעת, אסור לנפץ את הפרה הקדושה ששמה עלייה וקליטה, אבל אנחנו כבר מזמן לא מביאים משם אנשים שעליהם מחוקקי חוק השבות חשבו, זה כבר מזמן לא קשור להגשמת החזון הציוני. זה לא פוליטיקלי קורקט, זה לא מנומס, ואני מקווה שזה לא יישמע גזעני: הם רובם ככולם לא יהודים. לא הלכתית, לא תודעתית, לא כלום. רובם מגיעים לפי 'סעיף הנכד': היום על פי חוק, אם סבא יהודי התחתן עם גויה, ונולד להם בן לא יהודי, שנישא ללא יהודייה, והם הביאו לעולם ילדים לא יהודים, הם כולם יכולים לעלות, שלא לדבר על בני זוגם.
"אין לי שום דבר נגד הנוער הנחמד הזה, אני רק לא מבינה למה ישראל ממשיכה להפעיל מנגנון שמחפש אותם אקטיבית שם, ומשכנע אותם להגיע. אני מסתכלת עליהם, ומרגישה שזו לא אשמתם, זו אשמתנו. אנחנו אלה שעושים להם עוול. דנים פה על הקלות בגיור, אבל לא על העיקר: למה בכלל להמשיך ולהביא לכאן עוד ועוד אלפים שיצטרכו גיור? בשבוע שעבר אחת המדריכות שלנו בדקה, ורק נערה אחת מתוך 13 נערות בקבוצה שלה היא יהודייה.
"מדינת ישראל משקיעה הון תועפות במניעת התבוללות בתפוצות. התקציב של פרויקטים כמו 'תגלית' ו'מסע' הוא עצום. אבל ממש במקביל, אנחנו מעודדים התבוללות כאן אצלנו. חייבים לשנות את חוק השבות. אנחנו בתקופת בחירות, ולא שמעתי אף אחד מדבר על זה".
גם אני לא. לכן המכתב הזה מופיע פה.


הסטטוס היהודי: "מראש חודש אלול עד אחרי יום הכיפורים – הם ימי רצון" (שולחן ערוך)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.