כותרת השנה של מרים פרץ | רעיון לפרשת כי תבוא תשפ"ב

1.
הנה סרטון חתונה שמשום מה לא הסעיר את כל המדינה: הרב לוי דוכמן, הרב הראשי של איחוד האמירויות, נישא השבוע ללאה חדאד מבריסל. כאלף וחמש מאות איש השתתפו באירוע שנערך בדובאי, ורבים מהם שפשפו את העיניים בתדהמה שוב ושוב לאורך הערב. הסכמי שלום חותמים על נייר. התרגום שלהם למציאות הוא בחיבוקים, בריקודים, באהבה, וזה בדיוק מה שהיה שם. הזמר החסידי אברהם פריד והתזמורת הרקידו שם את בכירי הממשל של האמירויות ובני משפחת המלוכה, לצד רבנים מרוסיה, איראן, טורקיה וכמובן מישראל. כל אחד בבגדים המסורתיים שלו, כל אחד נאמן לזהותו ולמורשתו, ודווקא מתוך כך – חי באחווה ובשלום עם השני. זה אולי הסוד של הסכמי אברהם (אפילו השם שלהם כל כך שונה מ"הסכמי אוסלו"). הם פשוט מחברים את בניו של אברהם, יצחק וישמעאל, שאמורים ביחד להיות ברכה לעולם כולו.
מזל טוב, לוי ולאה. בדיוק השבוע מלאו שנתיים לחתימת הסכמי אברהם. פרס נובל לא חולק ליוזמים, אפילו טקס חגיגי לא נערך, אבל החופה שלכם הייתה החגיגה הכי טובה לציון התאריך.

2.
אלה ימים של מצעדים ופרויקטים וסיכומי שנה. על הבמה של בנייני האומה, ישבו השבוע הרבנית ימימה מזרחי ומרים פרץ, לסיכום שנה קצת אחר. שתיהן צמחו להיות סוג של מנהיגות רוחניות, חוצות מגזרים, והן בעצם שאלו אחת את השנייה: מה הכותרת שלך? איך את מסכמת את תשפ"ב?
הרבנית ימימה הזכירה לכולנו מילה נשכחת: קורונה. אם השנה שעברה הייתה שנת קורונה, זוהי השנה שבה יצאנו ממנה, אבל גם שכחנו. יותר מדיי מהר. "אני חושבת שההתמודדות הכי קשה שלנו השנה הייתה עם שפע שמגיע אחרי סגר ומחנק. רואים את זה גם בתורה: עם ישראל יוצא ממצרים, משעבוד, ולכן היינו מצפים שהם ישמחו, אבל הם רק מקטרים. שוכחים מהר כמה רע היה, ולא יודעים מה לעשות מרוב חופש. וגם אנחנו, כמה קבלות קיבלנו על עצמנו? כמה הבטחות הבטחנו בימי הקורונה? 'ימימה, אין זארה', אמרתי לעצמי, 'די עם כל השופינג, שנה שלמה לא הייתי בסניף של זארה. ואני גם אשאר הרבה יותר בבית עם הילדים, גיליתי אותם מחדש'. והנה, הכול נשכח ברגע. תוך שניות חזרנו לקניות, לטיסות, לבולמוס. הייתי מצפה השנה לרגע של מחשבה, של השתהות".
מרים פרץ בחרה, כהרגלה, לראות את הטוב. הכותרת הראשית לדעתה היא לא הפוליטיקה ולא האלימות, אלא היחס לאנשים עם מוגבלויות. "אנחנו לא שמים לב שעלינו קומה, שהשיח משתנה לגמרי". ואז חשפה חלק נסתר יותר בחייה. הציבור הכיר אותה אחרי נפילת שני בניה, אוריאל ואלירז, אבל היא הייתה לוחמת עוד שנים קודם: "היה לי אח שקראו לו שרלי. הוא נולד עם תסמונת דאון, אבל אז לא ידעו מה זה. הוא לא הלך, לא דיבר, ובגיל עשר כשעלינו לארץ אבחנו אותו: מפגר. מונגולואיד. אלה היו המילים שהשתמשו בהן אז. הייתי נערה, ופעם אחת באירוע גדול ישבנו בשולחן, וירד לו ריר מהפה. כל האנשים בשולחן אמרו: איחס, זה מגעיל. ואני? אני שתקתי. אחר כך הצטערתי כל כך. השתיקה הזו הזכירה לי את הסיפור על קמצא ובר-קמצא, על חורבן בית המקדש. המקדש נחרב כי ביזו שם אדם, ואף אחד לא קם ומחה והפסיק את זה. ממש כך גם אני התנהגתי. העליבו את אחי, ואני לא מחיתי. איך זה יכול להיות? זה כואב לי עד היום. במשך שנים דמיינתי איך אני עונה להם, ואומרת: סליחה, זה אחי, ואתם לא תדברו עליו ככה. שנים חלפו. ההורים שלנו שטיפלו בו במסירות נפטרו, והחלטנו שאני מביאה אותו אליי הביתה". הקהל מתחיל למחוא כפיים אבל פרץ קוטעת אותם: "אל תמחאו כפיים. זה לא קרה בסוף. בני אוריאל נפל, ולא היה לי כוח לשרלי. הוא עבר לאחות שלי שגרה בנתיבות. אבל בכל קיץ, הוא היה בא אליי. הוצאתי אותו למסעדות, לטיולים, לים, ואם מישהו היה מסתכל עלינו, הייתי אומרת בגאווה: זה אח שלי! אין לכם מושג כמה התקדמנו ביחס לילדים עם מוגבלויות. אין לכם מושג כמה הילדים האלה מגדלים אותנו, הרי שרלי הפך אותי ליותר טובה ורגישה. שרלי כבר נפטר, ואני זכיתי לנקות לו את הריר, ולא להתבייש בו, עד סוף חייו".

3.
הנה מפת דרכים מקוצרת לדופק שפועם כעת, לקראת סוף אלול:
* פרשת השבוע היא פרשת כי תבוא. זהו המשך נאום הפרידה של משה רבנו מהעם, ואנחנו מתקרבים לסיומו של ספר דברים, ולסיומה של התורה כולה. בסוף תקופת החגים, בשמחת תורה, נסיים לקרוא אותה ונתחיל מההתחלה.
* הפרשה פותחת בתיאור הבאת הביכורים לירושלים, כיצד חקלאי שרואה תאנה קטנה ובשלה על העץ, שם אותה בטנא ויוצא עם הסל הזה למסע של תודה, לירושלים. זהו שיעור גדולה בהכרת תודה, בשימת לב לרגעים ראשונים, ובשיתוף ההישגים הכלכליים האישיים שלנו עם הסיפור הגדול של האומה.
* פרשת השבוע מכונה גם פרשת התוכחה, כי מופיעות בה ברכות וגם קללות רבות. פרשנינו מתעכבים על פסוק חשוב במיוחד, בין כל תיאורי הקללות: "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". כלומר, זהו לא רק עונש על דברים שלא עשינו, אלא על כך שלא עשינו אותם מתוך שמחה וטוב-לב. הדרישה פה היא לא לחיות כמו רובוטים, אלא להביא פנימה את הלב, את ההתלהבות, את הניצוץ בעיניים.
* אחרי קריאת הפרשה קוראים את ההפטרה. אנחנו עדיין בשבע שבתות הנחמה שאחרי תשעה באב, והשבוע דברי הנחמה של הנביא ישעיהו מתארים את האור הגדול שעתיד להאיר עלינו בארץ: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח... וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ... לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".
* ובמוצאי שבת – גם האשכנזים מתחילים לומר סליחות, אחרי שבעדות המזרח התחילו כבר בתחילת חודש אלול. מעמדי סליחות ענקיים צפויים מעתה בבתי הכנסת ברחבי העולם וכמובן גם בכותל המערבי, עד יום הכיפורים.
שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה
הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה
לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה

(מתוך הסליחות שבעדות אשכנז מתחילים לומר במוצאי שבת)