יוצאים לארצות הברית

1.

המילים האלה נכתבות בשמיים. עוד מעט ננחת בניו יורק, לשליחות מטעם ארגון "המזרחי העולמי". כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים שאלו אותנו למה אנחנו נוסעים. אולי עכשיו, כשכולם ישנים מסביב, זאת הזדמנות לנסח תשובה.

על הנייר, באתי כדי ללמד. להרצות ברחבי ארצות הברית. פרשת השבוע, כך אני מאמינה, היא הדופק המשותף שלנו, והוא יכול וצריך לפעום משני צידי האוקיינוס, ולחבר בינינו לבין אחינו שבתפוצות. סוגיות אקטואליות ופוליטיות הן חשובות, ויש לי כמובן מה לומר עליהן, אבל הסיפור היהודי הנצחי שלנו גדול מכל "סערה" ו"פרשה" שבועית. כשחתמנו על חוזה השליחות, הופיעו בו מילים כמו עלייה, קליטה, התיישבות, תורה, ציונות, עברית. התלהבתי למצוא אותן שם, כאילו מישהו ניער מעליהן את האבק. כל אותו יום עסקתי בחסינות של נתניהו או בריאיון המביך האחרון של גנץ, וכמעט שכחתי שזה הקונצנזוס שלנו.

2.

מאז ההחלטה לנסוע, הופתעתי פעם אחר פעם. לא באתי רק ללמד, באתי ללמוד. ההפתעה הראשונה הייתה ביחס ליהדות אמריקה עצמה, לקהל היעד.

לאחרונה פגשתי במקרה את הרב הראשי, הרב דוד לאו, שבדיוק חזר מביקור בארה"ב. "כל היהודים העשירים, המאורגנים, שיש להם מחנות קיץ ובתי ספר ותנועות נוער – להם אני פחות דואג", אמר לי. "אני דואג לישראלים. אני מתחנן למשרד החינוך להקים באמריקה בתי ספר ממלכתיים. כמו כאן, בארץ. לא בית ספר דתי, אלא בית ספר ממלכתי, עבור כל ילדיהם של היורדים. אני מנסה לדבר עם שר החינוך, אבל כבר שנה אין שם מישהו קבוע. זה צו השעה, זה יקבע את גורלו של הדור הבא שם".

ואכן, לפתע שמתי לב שזו התגובה המרכזית שאני מקבלת לקראת הנסיעה: עוד ועוד ישראלים שסיפרו על בן דוד יקר שלהם שניתק כל קשר לעמו ולזהותו, על אחות אהובה שהילדים שלה בבית ספר ציבורי, לא יהודי, ולא יודעים מילה בעברית ומה זה יום כיפור.

כמה מאות אלפי ישראלים וילדי-ישראלים מתגוררים היום בארצות הברית. המספר עצמו לא ברור. יש ארגונים שמנסים לאגד אותם, אבל כל מומחה ששאלתי אמר שאחוזי ההתבוללות של ילדיהם נחשבים הגבוהים ביותר. הם לא רגילים לשלם לשום בית כנסת, קהילה או בית ספר, וזה פשוט לא מחזיק מעמד.

"ניסיתי להשמיע לילדים שלי 'הגשש החיוור', לקנות חומוס ושקדי מרק של אסם וקפה עלית, אבל זה לא מספיק", אמרה לי אחת מהן בכאב כשביקרתי פעם בלוס אנג'לס. "בכל סאנדיי הראיתי להם קלטות של 'פרפר נחמד'. היום הם נשואים ללא-יהודיות, מנותקים".

זו לא האשמה אלא דאגה. אולי לפני שאנחנו נותנים עצות ליהודי התפוצות שנולדו שם, צריך לשאול את עצמנו: מה יש בזהות הישראלית שהיא כל כך פריכה, כל כך שבירה, לא מחזיקה אפילו דור או שניים? מה צריך להוסיף לה? מה אפשר לשנות?

3.

נחתנו. אני כותבת כעת אחרי יום וחצי בניו יורק, בארבע בבוקר, הלומת ג'ט לג. עוד הפתעה חיכתה לי: הרבה לפני התוכן, צריך לטפל בטכני, וזה קשה ומורכב ומעצבן. אפילו פוגע קצת בדימוי העצמי, של מי שרגיל לתקתק עניינים כאלה בקלות בארצו ובמולדתו. לא נחתי לאולם הרצאות, אלא לרשימת מטלות. ניסיתם לפתוח פעם חשבון בנק אמריקאי? צריך להביא להם את מספר הביטוח הלאומי המקומי, שהוא כאן כמו מספר תעודת זהות, אבל אותו קל יותר לקבל אחרי שיש כבר חשבון בנק. איזה לופ. טיפלתם פעם בקבלת ליסינג לרכב במדינה שבה מעולם לא נהגתם? ומה עם ההסעות לבית הספר? כדי שהסקול-באס הצהוב והמוכר ייקח את ילדיי צריך לצלצל למחוז המתאים בעיריית ניו יורק. עשרים דקות הזנתי פרטים מול מוקדנית עד שבישרה לי שצריך גם לבוא פיזית למשרדיה, עם חוזה השכירות של הדירה ועם חשבון חשמל ראשון ששילמנו, ורצוי גם גז. אבל החשבון עוד לא הגיע, ושנת הלימודים כבר נפתחת. גם מדפסת עוד אין לנו, אבל כבר צריך להדפיס כל כך הרבה טפסים ולחתום.

הלילה הגיע מייל מבית הספר: יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים כל התלמידים צריכים להגיע לבדיקת כינים. אמאל'ה, שרק לא נעשה פדיחות לכל מדינת ישראל.

אני לא מתלוננת (זה הרי יסתדר, בעזרת השם, תוך כמה ימים), אני מעריצה. מעריצה עולים חדשים שעשו זאת, בתנאים קשים הרבה יותר, בשפה זרה לגמרי. עזבו מקום נוח ומוכר ובאו לכל החיים.

כשסיימתי לקרוא עוד מייל על ביטוח הבריאות של ארצות הברית וכמה הצעות מבלבלות לרכישת סים אמריקני, מיהרתי לכתוב לאימא אחת בישראל, עולה חדשה מצרפת, שהבן שלה היה בכיתה של הבן שלי בישראל. כל השנה לא יצרתי איתה קשר. התנצלתי ושאלתי – כן, עכשיו, מניו יורק – אם צריך משהו. בטח שכן. לתרגם לה איזה טופס ולהסביר מה בדיוק לעשות. כמה מובן מאליו עבורי, כמה מאתגר עבורה.

בכל עקירה, הגירה, רילוקיישן, ובטח שבכל עלייה לארץ – חיוך והתעניינות קטנה יכולים לעזור, להקל, ובעיקר לשנות לגמרי את מצב הרוח. ההבדל בין מזכירה נחמדה לבין פקיד חמוץ וחמור סבר הוא הבדל בין שמיים וארץ.

השחר עלה על ניו יורק. על הבוקר, שלוש שכנות חדשות כאן בשכונה כתבו לי אם אפשר לעזור במשהו. בטח שכן.


הסטטוס היהודי: "נסעתי לארץ ישראל לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה, ואף לגעת בעתיד. אחרי דיכאון נפש, שנמשך חודשים, החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ ישראל, ותחילה – לירושלים. כל הגעגועים, לא היהודיים כי אם האנושיים, נוהרים לארץ ישראל" (המחנך יאנוש קורצ'אק, שביום ראשון ימלאו 77 שנים להירצחו בשואה)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.