יום כיפור חיוני

1.

מדברים כל הזמן על "תפילות הימים הנוראים", מדברים על "תפילות מול הפגנות", ואיך וכמה ואיפה מותר להתפלל – אבל לא מדברים על מהות התפילות. אבל אולי אם נתחבר רגע למסר של יום כיפור, אם נפנים אותו – נריב פחות על החמרת הסגר.

כי מה בעצם אומרים שם, באותן תפילות שכולם עוסקים בהן? קודם כול, שצריך לקחת אחריות על טעויות. "אשמנו, בגדנו" – אנחנו ולא האחרים. תמצית יום הכיפורים היא הווידוי. זה לא המגזר האחר, לא הפוליטיקאי שאני שונא, זה לא הפרויקטור. גם אני לא בסדר. אבל אחרי ההכרה באשמה לא שוקעים ברגשות אשם, אלא מבינים שאפשר גם לתקן. יום כיפור מאפשר לאתחל את המערכת, למחוק את מה שהתקלקל, ולהתחיל מחדש. נכון שטעינו, פישלנו, התבלבלנו בדרך, אבל עוד יש לנו סיכוי להינצל. השער פתוח.

זו לא מליצה שכתובה במחזור התפילה, זו מטרת היום: לקחת אחריות, ולהתחיל לתקן. נדמה לי שמדינת ישראל צריכה בדחיפות את יום הכיפורים.

2.

הודיה למברגר היא שליחה של מכון "שטראוס עמיאל" לסקוטלנד. בתוך כל הבלגן הישראלי, היא מבקשת להזכיר לנו את אחינו שבתפוצות. הטקסט ששלחה אליי השבוע מצליח ללכוד היטב את פרדוקס הזהות שלהם:

"אני לא יודעת אם אפשר להסביר במילים מהו חג עבור יהודים באירופה. תארו לעצמכם קהילה קטנה יחסית (קטנה זה אומר בסביבות 70 איש במקרה הטוב, לפני הקורונה). אין המולת ילדים, המתפללים המעטים הם מבוגרים, והשקט והסדר שולטים בזמן התפילות. ופתאום, בראש השנה וביום כיפור, המספר הזה מכפיל ומשלש את עצמו. כל שורות בית הכנסת מתמלאות. מהיכן מגיעים בבת אחת כל אותם היהודים? אין לי תשובה. הפנים שלהם לא מוכרות לי, אבל הם מכירים זה את זה היטב. הרי בכל שנה הם מוצאים את עצמם כך באחד מימי ספטמבר, כלומר בא' בתשרי או בי' בתשרי.

הדבר הכי מדהים הוא שבמשך כל זמן התפילה, שנמשכת שעות ארוכות, היהודים האלה עומדים כשנהוג לעמוד, יושבים כשצריך לשבת, עונים 'אמן' בכל פעם, למרות שהם כמעט אינם מבינים מילה בעברית שבה הם מתפללים. רק את השופר הם יכולים להבין, כי הוא מעל לכל המילים. הם לובשים חליפה מהודרת ונעליים מצוחצחות, מתיישבים במקומם הקבוע, ויושבים בחרדת קודש, בלי לפספס אפילו הברה, באיזה רצון פנימי לא מוסבר. מתמלאים מאותה מנגינה שהם נוהגים לשמוע בדיוק בתאריך הזה בכל שנה, מאז שסבא שלהם לקח אותם לכאן כשהיו ילדים, ועד היום, כשהם כבר מגיעים, לפעמים עם נכדיהם.

אני מסתכלת בהם בפליאה. איך לקרוא למשהו העמוק בתוכם שמושך אותם לפה? אולי המנגינה הזו נותנת להם כוח לשנה שלמה? ראש השנה ויום כיפור הם-הם הזהות היהודית שלהם, לכל השנה. זו תזכורת קצרה וחזקה, וזהו. הם נעלמים.

ועכשיו הקורונה מאיימת גם על ה'קפסולה' הזו של זהותם. תחשבו מה קורה לאדם שזה כל עולמו היהודי, ושערי בית הכנסת שלו ננעלים. הם לא יבואו השנה, ולכן אני רוצה שתדעו עליהם, שתחשבו ותתפללו גם עליהם".

3.

פרשת השבוע היא פרשת "האזינו", פרשה שרובה שירה. ברגעי הפרידה שלו מהעם – משה רבנו מותיר לנו שיר. התורה היא ספר מצוות וחוקים, אבל היחס אליה אינו יחס טכני, כמו אל אוסף פקודות. היא אמורה לעורר יחס רגשי, נפשי, כמו אל שירה, לא כמו אל דף הוראות הרכבה של "איקאה". עולם הניגון נחשב לעולם גבוה יותר מעולם הדיבור היומיומי, וזה הטעם שמשה רבנו רוצה שיישאר לנו, אחרי מסע מפרך של 40 שנה. הוא לא רוצה שנדקלם את מה שלימד אותנו, אלא שנשיר את הדברים.

מעניין שהימים האלה, מרובי החגים, הם ימים שיש בהם הרבה "הוראות". המון מצוות, תפילות, צומות, סליחות, שופרות – אבל הכול נעשה מתוך שירה. קחו את הלחנים והניגונים מכל בית כנסת, בכל סגנון ועדה, ולקחתם את הנשמה של החודש הזה.

והנה השנה השירה הזו נלקחה מאיתנו. יש אנשים שמחכים כל השנה לניגון של "כל נדרי" בבית הכנסת הצפוף, והשנה במקום חזן מיומן הם ישמעו את השכן מהקומה למעלה שינסה לסלסל על הדשא בחוץ. יש מי שבאים במיוחד ל"אל נורא עלילה" בשעת הנעילה או ל"ונתנה תוקף" בתפילת מוסף, והפעם הם חולים, או בבידוד, או סתם לא רוצים לצאת לשמש הקופחת.

לא מדובר רק במגזר הדתי. כמה מעצבן שהדיון הפוליטי הפך שוב לסיפור של דתיים מול חילונים, בעוד יום כיפור הוא באמת מעל לחלוקה הזו. בשנים רגילות מיליונים גודשים את בתי הכנסת. ביום כיפור בני גנץ נמצא בבית הכנסת בראש העין אותו מספר שעות שנמצא בו אריה דרעי בהר נוף.

שירה של משה רבנו תימשך השנה, אבל אחרת. מיליונים יזמזמו לעצמם את הנוסח האהוב עליהם, ינסו להתפלל בין המטבח לסלון, לשחזר את הנעימה המדויקת. יש ערך רב גם בגעגוע הזה. גמר חתימה טובה.


הסטטוס היהודי: "מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". (ההפטרה לשבת הנוכחית, "שבת תשובה")

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.