שלושה נאומים שכדאי לשמוע: טור לפרשת שמיני תשפ"ג

1.

את שלושת הנאומים האלה צריך ללמד בבתי הספר בישראל. ליאו די דיבר השבוע שלוש פעמים: בהלוויה של שתי בנותיו מאיה ורינה שנרצחו בפיגוע בבקעת הירדן, למחרת בהצהרה לעיתונות, ושוב למחרת בהלוויה של רעייתו לוסי שנפטרה מפצעיה. אפשר ללמד את הנאומים בשיעורי אנגלית, כי הם נאמרו בבריטית מושלמת, אבל אולי לכן הקהל הישראלי לא מספיק הקשיב למסרים החשובים האלה. 

2.

ביום ראשון ליאו עוד פתח ואמר שכל מה שהוא אומר בהלוויית שתי הבנות הוא גם בשמה של לוסי אשתו הפצועה, ואז פנה לאלפים שהגיעו להלוויה: "אין הוכחה יותר טובה לכך שהעם שלנו אחד. אנחנו רק משפחה אחת, פרטית, אבל זה כואב לכולכם, כי אנחנו חלק מאותו עם".

"שואלים אותי הרבה על אמונה", הוא המשיך. "הקשבתי במשך שנים, באינטרנט, לשיעורים של הרב אפרים גולדברג על אמונה. מול משברים וניסיונות ושאלות באמונה, הוא חוזר שוב ושוב שיש פורמולה אחת: תמיד תתמקד במה שיש לך, ולא במה שאין לך. ויש לי עדיין שלושה ילדים נהדרים – קרן, טלי ויהודה (הוא הצביע על שלושתם) וגם אישה נפלאה".

3.

ביום שני אחר הצהריים יצאה ההודעה העצובה לעיתונות: לוסי נפטרה. התקשורת כולה חיפשה את ליאו והוא התייצב במשרדי המועצה באפרת לתת הצהרה. זה לא היה הספד אלא סוג של נאום הסברה. לואי דיבר החוצה, לעולם, לתקשורת בחו"ל. 

"לוסי ואני ניסינו לחנך את ילדינו היטב, לבנות עולם טוב יותר. ולעומת זאת הטרוריסט הזה עם הקלצ'ניקוב, מה הוא השיג? ניצחון זמני? מה העתיד שלו? מה תרומתו? האם הוא מבלה זמן עם הילדים שלו, ומלמד אותם ערכים? אולי הוא ילד בעצמו, תוצר של תרבות שלא יודעת להבחין בין טוב לרע? 

"דמיינו ילדה על חוף הים שבונה ארמון בחול. דמיינו ילדה קטנהה שמגיע ובועט בארמון, ואז מבוגר אחד אומר לאימא של הילדה: 'הילדה שלך אשמה כי היא בנתה מלכתחילה את הארמון'. ואז מבוגר נוסף מסכים איתו, ועוד אחד. ככה התקשורת העולמית מתייחסת לישראל! אנחנו בונים, הם הורסים. אנחנו חיים, הם רוצחים. אבל אתם אומרים לנו שזו אשמתנו, כי אנחנו בונים מלכתחילה. תקשורת עולמית, האם השתגענו? או שאנחנו עדיין מסוגלים להבחין בין טוב לרע? ישראל זה טוב, טרור זה רע. דגל ישראל מסמל 75 שנים של בנייה".

ואז הוא ביקש למלא את הרשתות בדגלי ישראל. הבקשה נענתה בגדול. נדמה לי שאחרי ימים שבהם הדגל זוהה עם הפגנות נגד הרפורמה, ואז עם הפגנות הבעד, ליאו החזיר אותו להיות דגל ישראל, שלא קשור לשום רפורמה ולשום מפלגה.

4.

הנאום השלישי הוא הארוך והכואב מכולם. "לוסי, היית החברה הכי טובה שלי. את חיכית עוד יום כדי שנוכל להספיד אותך כראוי, לתת לנשמה שלך את הכבוד שמגיע לה, בנפרד".

הוא סיפר איך הכירו באוניברסיטת אוקספורד, ושיתף בתובנות-חיים שלהם כזוג:

"בסוף תקופת הקורונה עשינו חשיבה מחדש על החיים והחלטנו: אנחנו נעבור לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע, ונצא לטייל בכל יום חמישי. כך עשינו בכל יום חמישי בשנתיים וחצי האחרונות. לפעמים הרגשתי רגשות אשם ועבדתי בימי חמישי אחר הצהריים. עכשיו אני מצטער שלא יצאנו יחד בכל יום ראשון, שני, שלישי ורביעי...

"האם רבנו? בטח. רצינו שהילדים ידעו שזה טבעי, זה חלק מהחיים. רק שלא יישברו בעצמם אחרי הריב הראשון שלהם במשפחות שיקימו... אבל תמיד הקפדנו להשלים לפני שהלכנו לישון".

ביום שני ליאו היה שם, בהדסה עין כרם, כשלוסי נפטרה. "כשיצאתי, ראיתי זוג צעיר ליד המעלית עם ילדים קטנים רבים וצועקים. ראיתי שההורים נבוכים וכועסים. רציתי להגיד להם: תיהנו מכל רגע, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר".

הוא ניסה לנחש מה לוסי הייתה אומרת לקהל, ושיתף בכמה אמירות שלה, למשל "חמש על חמש": "אין צורך לכעוס יותר מדיי זמן. אם עוד חמש שנים העניין הזה לא ישנה לכם, אז לא מגיע לזה יותר מחמש דקות מזמנכם היום".

וגם: "תהיו מלאי התלהבות מחייכם. אם אתם לא מוצאים משמעות – תנסו לשנות עיסוק. ההוראה הראשונה בספר היהודי הבסיסי שולחן ערוך היא: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר'. צריך לקום כמו אריה, לקפוץ מהמיטה. איך זה אפשרי? צריך למצוא עיסוק, התנדבות, לימוד, שממלאים אותך תשוקה". מהעדויות על לוסי, המורה לאנגלית שניהלה אינספור פרויקטים חינוכיים, ניכר שהוא בהחלט קמה כארי, כלביאה, בכל בוקר. 

ליאו סיפר גם מה עוזר לו להירדם בלילה בימים אלה. "הרב יונתן זקס אמר לנו פעם לשאול בשולחן השבת שלוש שאלות: איזה מעשה טוב עשית היום? איזה מעשה טוב מישהו עשה לך היום? מה אתה מרגיש שהשם נתן לך היום? זה מדהים, תנסו את זה בבית. אז מה עשיתי היום? אני מספיד אותך לוסי. מי עשה לי טוב? אתם, כולכם. ומה השם נתן לי? הוא הביא אותי לחיות בארץ ישראל ונתן לנו מעגלי תמיכה כאלה".

ההספדים האלה לא נכתבו השבוע. הם נכתבו במשך עשרות שנים של לימוד, עלייה, חינוך, התבוננות ועיצוב האישיות.

5.

מועדים לשגרה. הנה כמה עדכוני דופק:

• בשבת הקרובה חוזרים לקרוא את פרשת השבוע אחרי החג. השבוע – פרשת שמיני.
• הפרשה מתארת את מותם של שני הבנים של אהרון הכהן. שתי מילים מפורסמות בפרשה מתארות את התגובה השותקת של האב השכול: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן." 
• בהמשך הפרשה – דיני הכשרות. החזיר מוזכר לראשונה, ועוד שלל מאכלים אסורים ומותרים שמעצבים כבר אלפי שנים את המטבח היהודי.
• השבת הנוכחית נקראת גם "שבת מברכים" כי מברכים בה את החודש שיחל בשבוע הקרוב, חודש אייר. 
• עם צאת החג הראשון של פסח, החלה ספירת העומר, מעכשיו ועד חג השבועות, כלומר עד למתן תורה. בשבת הזו נספור תשעה ימים לעומר.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב" (מתוך נאום שכתב מאיר שלו ז"ל, שכני למדור)

השיעור השבועי לפרשת שמיני תשפ"ג

להאזנה כפודקאסט: