שתי הודעות שקיבלתי | הטור השבועי לפרשת השבוע, ויגש תשפ"ג

1.
ערב השבעת הממשלה פגשתי השבוע את ג'ייסון גרינבלט, בירושלים. האיש מאחורי הסכמי אברהם, שהיה השליח המיוחד של הבית הלבן למזרח התיכון, מודאג. הוא מודאג מכך שהדמוקרטים כל כך מודאגים. הוא בדיוק פרסם ב-Arab News מאמר שקורא להפסיק את נבואות החורבן על ישראל. את המסרים המרגיעים שלו לחברים האמריקניים, נדמה לי שכדאי שישמעו גם בישראל.
"הרבה אנשים בארה"ב, משני צדי המתרס, לא אוהבים כל חבר בקונגרס, אבל הם לא מחזירים את הדרכון שלהם ולא קורעים את החוקה", הוא אומר. "גם לי לא נוח עם חלק מהמעשים והדיבורים של איתמר בן גביר. אני מקווה שהוא התבגר והתמתן כמו שהוא טוען, אבל גם אם לא נעים לי עם בן גביר – אני לא מוותר על אהבתי ותמיכתי במדינת ישראל. הרי אני גם לא מסכים עם חלק מהמדיניות של ג'ו ביידן, ואני מתעב חלק מהדברים שנאמרים באגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית, אבל אני נשאר פטריוט אמריקאי".
ואז הוא מפליג למחוזות רחוקים יותר, שדורשים להוסיף את המילה "להבדיל": "אני גם מתעב את העובדה שאבו-מאזן משלם לפלסטינים שרצחו יהודים, אבל עדיין הייתי עובד איתו ועם הפלסטינים ומנהיגיהם כדי לנסות לשפר את חייהם. אנחנו לא שורפים את הכול רק בגלל שאנחנו לא מסכימים עם חלק מבעלי הכוח".
גרינבלט תוקף בחריפות את תומס פרידמן, שפרסם בניו יורק טיימס מאמר שהוא כמעט הספד על ישראל. "זה לא הוגן להגיע למסקנות כל כך אפלות ודרסטיות עוד לפני שהממשלה בכלל החלה למשול. אני אישית מאמין שישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח ולהיות אור לעולם". וכאחד מאדריכלי הסכמי אברהם הוא מוסיף שלצד התסריטים הפסימיים, הוא מהמר על תסריט אופטימי: עוד מדינות ערביות יצטרפו בקרוב להסכמים ההיסטוריים.

2.
על הרב חיים דרוקמן כתבו השבוע רבות. אני רוצה לכתוב על ההלוויה שלו ועל הציבור שהשתתף בה, דווקא אל מול תיאוריות ה"כאוס" על החברה הישראלית. שתי הודעות שנשלחו אליי ברצף לווטסאפ, הזכירו לי מי אנחנו באמת.
את ההודעה הראשונה שלח יורם טרנר מארגון "פנים אל פנים". בכל שנה הוא מארגן לעובדים ולבני משפחותיהם יום כיף שנתי בחנוכה. השנה הם היו אמורים לבקעת הירדן אבל לילה קודם, הרב דרוקמן נפטר.
"שמענו את הבשורה והבנו שאנחנו מבטלים את האירוע, למרות ההפסד הכספי הגדול. כבר הזמנו סדנאות והפעלות שונות וארוחות בוקר וצהריים ל-250 איש", הוא כתב. "ואז קרה דבר שבעיני הוא לא פחות ממדהים, וכל כך לא מובן מאליו. כל הספקים שלנו שמעו שאנחנו מבטלים כי אנחנו נוסעים להלוויה של הרב דרוקמן, ופשוט ביטלו את ההזמנה, ספגו הפסדים ולא גבו כלל דמי ביטול או הוצאות".
אנחנו רגילים לשמוע על הנוכלים, על העוקצים והנעקצים. רגילים לקרוא שהשחיתות והאלימות והתחמנות מנצחות כאן. לכן ביקשתי ממנו לפרט: "מאפית 'שיפון' למשל ביטלה בלי שום תשלום או תלונה את ארוחת הבוקר לטיול, שכללה מאות סנדוויצ'ים. קייטרינג 'מאמא' הודיע שיחזיר לנו סכום גדול שכבר שילמנו, ואמר שאת 250 המנות שהוזמנו הם יחלקו דרך בית חב"ד לנזקקים. כך יצא שדמעתי מהתרגשות כבר בדרך להלוויה, מהיחס שקיבלתי משורה של בעלי עסקים קטנים, אבל בעיניי גדולים".
עכשיו להודעה השנייה: "לתושבי משואות יצחק היקרים!", כך נפתח המסר ששרשר אליי תושב משואות יצחק, שם נקבר הרב. כשישים אלף איש הגיעו לשם, ביום של בוץ וגשם וחסימות כבישים. מבצע משטרתי מורכב וקר וארוך. "כותבת לכם שוטרת אחת מתוך המון שוטרים שהיו מפוזרים היום ביישוב שלכם, ואני בטוחה שאני כותבת בשמם של רובם".
והנה תקציר של המחמאות שהיה חשוב לשוטרת להקליד ולשלוח, בתום היום המתיש. הן לא יופיעו בשום דו"ח על אמון הציבור במשטרה, אבל גם הן חשובות: "אני רק רוצה להגיד לכם תודה ענקית מכל הלב על החיוך שלכם, על ברכת בוקר טוב ועל השתייה החמה והפינוקים בצד. מה שהכי הדהים אותי זה שהנוער שלכם גם שותף, וכל היום הם עברו בין העמדות של השוטרים ולא הפסיקו לפנק. תודה לכם על החינוך שלהם ותודה לכם על הדאגה לשוטרים. זה לא מובן מאליו. אתם יישוב כל כך חם-לב ודואג, שבכל שנותיי במשטרה לא חוויתי חוויה כל כך נעימה בזמן שהייתי מוצבת במשימה כלשהי. שוב מודה לכם, תמיד לשירותכם!".
יורם טרנר, בעלי העסקים הקטנים, השוטרת, הנוער והמבוגרים של משואות יצחק. האם הם נשמעים לכם חלק מחברה שמתפרקת?

3.
רבים יאמרו שזה הרגע המרגש ביותר בתורה: השבוע בפרשת "ויגש", אחרי 22 שנים של נתק, יוסף ואחיו מתאחדים. האיש המאיים שהם חושבים שהוא שליט מצרי מתגלה בפניהם ואומר: "אני יוסף".
איך הגענו לרגע כזה של פיוס נפלא? רק בזכות עיקרון-העל שמוביל את יוסף: נקמה היא לא תוכנית עבודה. ליוסף היו את כל הסיבות לנקום באחים שמכרו אותו, זרקו אותו לבור, הפקירו אותו ואמרו לאביו שהוא מת. אבל בחוכמתו הוא בונה תוכנית שתוציא את כולם ביחד מן הבור.
הוא כבר שר בכיר במצרים, והאחים הרעבים באים לבקש מזון, ולא מזהים אותו. הוא "מביים" מצב שבו הוא לוקח אליו את אחיו בנימין, ואז – הם מגלים פתאום ערבות הדדית ואכפתיות. יהודה אומר שהוא מוכן להילקח בשבי במקום בנימין. כשיוסף רואה שהם תיקנו את החטא, שהם לא מפקירים שוב אח – הוא מייד מתגלה בפניהם. אם היה נחשף קודם, הם היו נבוכים, לנצח. אבל עכשיו אפשר להשלים ולהתפייס, אחרי שהם הוכיחו שהם באמת תיקנו את דרכם.
יוסף הוא דמות מופת בכל מה שקשור במערכות יחסים: הוא עובד מצטיין ואהוב בתוך עולם אלילי, בלי לוותר על ערכיו וזהותו. הוא נחמד ונעים ואכפתי בבית הכלא גם לאסירים אחרים. ולמרות שנפגע ויכול היה לבחור להתמסכן ולהתקרבן, הוא בוחר באצילותו לפתור את הפלונטר לכל המשפחה. פרשנינו קוראים לנו ללמוד ממנו ומהקוד שמפעיל אותו: "למחיה שלחני אלוקים", הוא מסביר לאחים ההמומים שלו. לא נזרקתי לכאן אלא נשלחתי. בכל מקום אחפש איך להיות ברכה.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"ספר 'בראשית' החל במלחמת אחים שנגמרה ברצח, המשיך למאבק בין יצחק וישמעאל, ואז למתח בין יעקב ועשיו. הוא היה יכול להסתיים בעוד מלחמה, בין יוסף ואחיו, אבל התורה מספרת שאפשר אחרת. בסוף הנושא המרכזי ב'בראשית' אינו הבריאה, אלא היכולת של משפחה יהודית להמשיך יחד קדימה" ("מעט מן האור")

השיעור השבועי