1.
בין יו"ר לשכת עורכי הדין שהתפטר בבושת פנים לבין עורך דין שגבה ממשפחה אבלה 600 אלף ₪, הבליח פתאום על מסכי מהדורות החדשות ביום רביעי השבוע פרצוף אחר. רק לראות שוב את פניה אחרי שנתיים היה נפלא. ניקי היילי. היא הודיעה שהיא מתמודדת לנשיאות ארה"ב. סיכוייה לא גבוהים, בתוך המפלגה הרפובליקנית ואז מחוצה לה, אבל בכך היא בעצם פתחה רשמית את המרוץ הבא לבית הלבן.
היא אישה, אימא, צעירה, רפובליקנית, בת למהגרים מהודו, שגרירה מצטיינת באו"ם, נואמת בחסד וכמובן, היילי היא מה שמקובל לכנות "אוהבת ישראל".
אז זהו, שאני עוקבת אחריה שנים. ההגדרה הזו לא נכונה. יש הרבה אוהבי ישראל, ברוך השם. ידידים, שותפים, מנהיגים שמעריכים אותנו. היילי לא סתם אוהבת, היא מזכירה לישראל מי היא ומה היא יכולה להיות. לפעמים צריך מישהו מבחוץ, שיראה את מה שאנחנו שוכחים בלהט היומיום.
בעוד אנחנו מתקוטטים על האיזון בין יהודית לבין דמוקרטית, היילי מעריצה את הערבוב הזה. פעמים רבות דיברה על כך שהמסורת והאמונה הן-הן הבסיס להצטיינות הכלכלית וליצירתיות של ישראל.
כשאנחנו נלחמים ב-BDS, היילי מאבחנת בתנועה הזו משהו עמוק יותר: "מי שמחרים אתכם – עושה זאת כי הוא בעצם מקנא בכם, מקנא בהצלחה שלכם".
בלי טיפת פוליטיקלי קורקט, אמרה בזמנו באו"ם דברים נחרצים שלא תמיד אנחנו אומרים בכזה ביטחון: "יצאתי מדיון ראשון שלי במועצת הביטחון. הדיון לא עסק בהתחמשות של חיזבאללה בטילים לא חוקיים בלבנון. הוא לא היה על הכסף והנשק שאיראן מספקת למחבלים. הוא לא היה על איך אנחנו מביסים את דאעש. הוא לא היה על איך אנחנו עוצרים את בשאר אסד שאחראי על טבח במאות אלפי אזרחים. במקום זאת הדיון התמקד בביקורת על ישראל, הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון".
טוב, בישראל היא כבר מזמן ניצחה. עכשיו נשאר לה רק לנצח בארצות הברית.
2.
הם לא יהפכו לגיבורים לאומיים. הם לא מהחומר של רועי קליין או של יוני נתניהו, ולא יכתבו עליהם שירי גבורה. אבל אלי ונטלי מזרחי לא יצאו לי מהראש השבוע. שניהם נרצחו בפיגוע בנווה יעקב בליל שבת, וסיפורם ממש מזכיר דמויות ממעשייה חסידית של פעם. סוג של ל"ו צדיקים נסתרים, שעליהם העולם עומד. אנשים שחייהם לא פשוטים מבחינה משפחתית, כלכלית, חברתית, אבל הם קמים כל בוקר ובוחרים, בשקט, בטוב.
שניהם היו רווקים מבוגרים, שחיפשו את החצי השני שלהם במשך שנים. הם התחתנו לפני שנתיים, כשנטלי הייתה כבר בת 44 ואלי – בן 47. הם לא זכו לילדים. אלי עבד באבטחה ובהובלות. נטלי חילקה אוכל בהדסה הר הצופים במשך כ-20 שנה. איך היה לה כוח לעשות זאת בחיוך במשך 20 שנה, ולהיות חביבת המטופלים? בשיחות עם חברותיה למחלקה, גם להן לא היה השבוע הסבר. היא למדה ערבית כדי לדבר עם מאושפזים ערבים. אם ביקשה לשנות משמרת בסידור העבודה, זה היה רק כדי לקחת את אימא שלה לטיפולים רפואיים.
ושוב, כמו באגדה עתיקה, אימא של אלי הייתה מאושפזת והתאהבה בנטלי, שחילקה לה אוכל בנעימות, בחום ובנדיבות. אלי בא לבקר את אמו החולה, וכך גורלם נקשר.
אימא של אלי נפטרה, וגם אבא של נטלי. כל אחד מהם תמך מאוד בהורה שנשאר. הם התחתנו בחתונה קטנטנה, בשיא הקורונה. בליל שבת האחרון הם היו בסעודת שבת אצל שמעון, אבא שלי אלי, כששמעו את היריות וכמובן רצו החוצה, כדי לעזור. כך נרצחו, ביחד.
פרופ' מאיר בוזגלו כתב השבוע עליהם, ועל הניגודיות בינם לבין מי שגדע את חייהם: "אלי ונטלי נרצחו בפיגוע. התום בהתגלמותו. המסירות והנתינה. אילו עברו לידינו, איש לא היה שם לב לנשמות הגדולות שעברו לידו. הי"ד. בשכונות א-טור חילקו ממתקים. אילו עבר אחד מהם לידינו, איש לא היה שם לב למפלצת שעברה לידו".
3.
סבתי היקרה, רחל קשת, נפטרה השבוע בגיל 88. היא הייתה אחת הקוראות האדוקות של הטור הזה, ולעתים גם הגיבה. השבוע במהלך השבעה מצאנו במגירה ליד מיטתה כמה דפים ששמרה קרוב אליה. ציטוטים, תפילות, פסוקים, מקורות שדיברו אליה. מדי שבוע מתפרסם בתחתית העמוד "הסטטוס היהודי". מכל מאות המשפטים הקצרים שפורסמו פה לאורך השנים, היה אחד שסבתא גזרה וגם הדביקה לחתיכת קרטון, כדי שלא יתקמט. אני מפרסמת פה אותו שוב השבוע, לזכרה. ואגב, הכעס כלל לא אפיין אותה. היא כנראה שמרה את הדברים כתזכורת וכחיזוק למידותיה הטובות.
4. קצת על הפרשה:
- פרשת השבוע היא פרשת "בשלח". זוהי הפרשה הרביעית בספר שמות, והיא מתארת את קריעת ים סוף. עם ישראל יוצא ממצרים ומשתחרר מהשעבוד, לנצח.
- השבת שבה קוראים את פרשת בשלח מכונה גם "שבת שירה", בגלל שירת הים שהעם שר אחרי קריעת ים סוף. פרשנינו כותבים על העוצמה שיש בהפיכת המציאות, האירועים שקורים לנו – לשיר.
- שירת הים נכנסה לסידור התפילה, וחוזרים עליה מדי בוקר בתפילת שחרית. אלה פסוקים שמתארים לא רק את האירוע ההיסטורי ההוא, אלא מחברים אותו לכל העבר והעתיד של האומה.
- בהמשך הפרשה מופיעות גם תלונות רבות של העם. פרשנינו כותבים כיצד גם אחרי נס, אחרי אירוע משמח, אפשר לבחור להתלונן ולהתמרמר. אפילו רגע אחרי קריעת ים סוף אפשר לבכות ולראות את הרע. וכשהעם מפולג וחסר אמון – מגיע האויב, עמלק. עד היום האויב יודע לנצל הזדמנויות דומות של שסע פנימי, בלבול ומבוכה, ולהילחם בנו במצבים כאלה.
- ביום ראשון בערב, וביום שני – ט"ו בשבט, חג האילנות. נהוג לאכול בו מפירות שבעת המינים ויש מי שעורך "סדר ט"ו בשבט". בדורנו נוסף מנהג הנטיעות. זהו יום שבדרך כלל לא נחגג בגולה, רק ברמז ובסימן לכך שיום יבוא ונאכל מפירות ארץ ישראל.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"הכעס מידה רעה היא עד מאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" (הרמב"ם)
