פמליה מיוחדת עלתה לשמיים: טור לפרשת בהעלותך תשפ"ג

1. בתקופה שבה כל מגזר אומר לציבור האחר מה לתקן, היה מרענן לשמוע השבוע את הסקרנות, את הרצון ללמוד מהחרדים. אפשר לבקר את הציבור הזה, אבל לראות גם את נקודות העוצמה שבו. הלוואי שנרחיב את הגישה הזו לחברה הישראלית כולה.

2. הנה סיפור לדוגמה: שלמה טייטלבוים, היום עיתונאי, שמע בגיל 15 שהרב זמין ונגיש לציבור באופן מיוחד, ולכן צלצל אליו מטלפון ציבורי של הישיבה שבה למד, ודיבר איתו. כמה זמן? כעשרים דקות. הוא פשוט התייעץ מה ואיך כדאי ללמוד בישיבה. "הוא לא זירז אותי ולא דחק בי. השיחה הסתיימה כשהיא הסתיימה". מי מאיתנו היה מקשיב בסבלנות 20 דקות לנער בן 15 שאנחנו לא מכירים, בלי להאיץ בו אפילו? "אני זוכר את הרצינות שבה הוא לקח אותי. הוא לקח אותי כל כך ברצינות, עד שהרגשתי לא נעים על כך שבזבזתי לו את הזמן. הרגשתי שאני עצמי לא נהגתי בו באותה רצינות שהוא נהג בי. הוא רצה לשמוע מה ההתלבטות שלי בדרך הלימוד, אבל הוא לא נתן לי להתמקד רק בלימוד ושאל אותי מה קורה גם מבחינה חברתית".
אדם גדול נמדד ביחס לדברים קטנים. זו רק דוגמה אחת, מתוך מאה שנים כאלה. דווקא מי שלמד ולימד תורה כל כך הרבה, כמעט מאה שנים ברצף, מצא זמן למצוקה של כל פרט.

3. ומה עם נוער שלא בדיוק צלצל לדבר על הלימודים בישיבה? רוב הסופדים לרב לבשו שחור-ולבן, והוא – עם עגיל בגבה. הוא פנה אליי בפייסבוק, בזמן ההלוויה. הוא לא הלך לשם, אבל הצטער מאוד על פטירת הרב הדגול. "בזכותו אני והמשפחה שלי בקשר", סיפר. הוא גדל במסלול החרדי, והחל למרוד בשנות הנעורים. הוראותיו של הרב אדלשטיין להוריו היו ברורות: לא להעיר, לא לכפות, לא להעניש, רק לכבד ולחבק ולשמור על קשר קרוב ואוהב. הרב הקשיש הפתיע רבים בגישה החדשנית הזו שלו: אסור להכריח ילד ללכת בבית עם כיפה, צריך לקנות לו בגדים גם אם מדובר בג'ינס ובגופייה, ואפילו לא להעיר לו אם הוא מעשן בשבת ליד ההורים. "ההוראות האלה השפיעו על אלפי משפחות", סיפר לי. "אומרים שהוא היה מגדולי התורה. הוא היה גם מגדולי האחדות".

4. "אני חושב שהאיש עם המוח הכי גמיש וצעיר בבני ברק נפטר השבוע", אמר לי אחד מתלמידיו, ונתן שלוש דוגמאות: על היחס שלו לנוער, גם לנוער שמתמודד עם אתגרים, כתבנו כאן. על היחס שלו למטפלים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע לא נכתב מספיק. "הוא הרבה לשלוח אנשים לטיפול, וטיפח מאוד את התחום של הנחיית הורים. היינו מצפים שהוא יגיד שהכול כתוב בתורה וזהו, אבל לא, הוא ביקש להתמקצע, ללמוד, לתת לציבור כלים, כל הזמן להתחדש".
כך בדיוק הוא הפתיע שוב כשהגיעה הקורונה. "הוא היה הראשון לסגור את בתי הכנסת, והאחרון להקפיד על הוראות הקורונה. עד השבוע הקפידו בביתו על מחיצת ניילון ששמרה עליו, ועל מספר מוגבל של אנשים. אנשים מבוגרים נוטים להיות מקובעים, מיושנים, דבוקים לשטאנץ המוכר שלהם. הרי אדם שהולך שלוש פעמים ביום לתפילה במניין בבית כנסת מגיל אפס ועד גיל מאה, אמור לקדש את הפורמט, לא לגעת בו. אבל הוא בדק מה באמת נדרש ממנו. ברגע שהבין שזו סכנה, מיהר לאסור על התכנסויות ולקבוע: 'מה שהיה מצווה הוא עכשיו עבירה'. השיח שלו עם הרופאים ועם שירותי החירום בקורונה היה מרשים, שיח של הערכה וכבוד הדדי".

5. אבל לא רק את הרב צריך לשבח השבוע, אלא גם את המארחים של ההלוויה, תושבי גוש דן. על סבלנות ודרך ארץ והכנסת אורחים. בסוף, תושב גבעת שמואל או רמת גן שנתקע בפקקים בגלל הלוויה יכול גם להתעצבן. מאוד. בפועל ראינו בשטח בעיקר מחוות של עזרה הדדית. אנשים הוציאו החוצה בקבוקי מים וכיבוד קל, ותלו שלטים שמזמינים את הציבור לעלות לשירותים. זה כל כך לא מובן מאליו, ואולי זה מזכיר לנו את האמת הבסיסית על עצמנו, שקל לשכוח.
נערה אחת שהגיעה להלוויה סיפרה לי על אישה לא דתייה, רמת גנית, שפשוט לא עזבה אותה ברחוב: "קחי מים", היא אמרה, אבל הנערה לא הייתה צמאה. "אז אולי תעלי לאכול? כשר אצלי", אבל הנערה לא הייתה רעבה. "אז בואי לשירותים שלי", אבל הנערה באמת לא נזקקה לכך. "אבל מה אכפת לך לעלות אליי לכמה דקות? אולי את רוצה להגיד תהלים בסלון שלי?"...

6. שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל נפטר יום לפני כן. יוני גולדשטיין התפלל איתו בבית כנסת "הכיפה" בבאר שבע, והנה הסיפור שלו: "השופט היה בכיר ומכובד מאוד, אבל הוא היה לוי ואני – כהן. כידוע המנהג הוא שהלוי נוטל את ידיו של הכהן, לפני ברכת כהנים. וכך מצאתי את עצמי כנער בר מצווה, מגיל 13, כהן צעיר, עומד כשהשופט העליון טירקל נוטל את ידיי. היה מדהים לראות איך אדם במעמדו מעולם לא ויתר על מצווה כזו, ועשה אותה בשמחה, בצניעות".
ניר, מתפלל נוסף בבית הכנסת, מוסיף סיפור: ברוך, בנם של יעקב ומרים טירקל, נפטר ממחלה בגיל הנעורים. השופט נהג לחתום על פסקי הדין שלנו "יעקב אבי ברוך".
"הם מאוד רצו להנציח אותו בבית הכנסת, אבל יש תקנון שאוסר על הנצחות עם שם מסוים. במקום לריב ולהתווכח הם מצאו רעיון יצירתי, ביחד עם הוועד. שתי הדלתות של בית הכנסת עוצבו עם כתובת: 'ברוך אתה בבואך'. כך הם גם הנציחו את ברוך ז"ל, וגם לא עברו על התקנון. רבים נזכרו בברוך בכל פעם שפתחו את דלת בית הכנסת".

7. את הסיפור הבא שלחה לי קוראת מצפון השומרון. השכן שלה, מאיר תמרי, שעבד כחשמלאי, נרצח השבוע בפיגוע. באתרים רבים של בעלי מקצוע מופיע הטקסט שמאיר כתב על עצמו. איך אנחנו היינו מוכרים את עצמנו? באילו מילים היינו בוחרים? הנה הטקסט, שמלמד עליו המון: "נעים מאוד, שמי מאיר תמרי ואני חשמלאי מוסמך. התחלתי לעבוד בחשמל מתוך עניין רב ואהבה למקצוע, כמו גם מתוך רצון לתיקון תקלות ופתרון בעיות עבור הזולת, לפני למעלה מ-6 שנים. אני מאמין גדול בכך שיושרה, מקצועיות ועמידה בזמנים הן בסיס נכון לכל עסק באשר הוא! אני מקפיד על שימוש בציוד איכותי העומד בתקנים של משרד התקנים הישראלי. משמח אותי לעזור לאנשים בפתרון תקלות, בשדרוג וחידוש הבית וכאשר הם רוצים ליהנות מנוחות מקסימלית עם בית חכם ותקשורת מהירה."

עניין, אהבה, תיקון, פתרון, הזולת, יושרה, שמחה. איזה חשמלאי.

8. ואז הגיעה לארץ גופתו של איש המוסד הבכיר שנהרג באיטליה. את הסיפורים עליו אפשר רק לדמיין, ואסור לספר. הנה אדם שבמשך עשרות שנים הגן עלינו, במבצעים חשאיים ומסעירים ברחבי העולם. את הפרטים לא נדע לעולם. ואז נפטרה חנה פיינר, והמילה "סבארו" הקפיצה את כל מי שחי אז. פתאום המהדורות נפתחו שוב בפיגוע ב"סבארו". מתברר ש-22 שנים מתמודדת המשפחה עם הפציעה הזו, עם האישה שהפכה לצמח. דוד וחנה, שני עולים מארצות הברית, הקימו בית קטן ושמח, עם התינוקת שרה, שניצלה מהפיגוע. מאז אותו יום דוד הוא גיבור אלמוני (כמה כאלה חיים בקרבנו?). הוא מגדל את הילדה, מבקר את אשתו פעם בשבוע, ממשיך לחיות ולעבוד וליצור, והשבוע קבר אותה 22 שנים אחרי שבעצם נפרדו.

"מה קורה שם בשמיים?", שאל אותי מישהו ביום חמישי. באמת עלתה לשם פמליה מיוחדת השבוע.

לזכרם

9.

נסיים בדופק השבועי:

1. פרשת השבוע היא פרשת בהעלותך, הפרשה השלישית בספר במדבר. המסע לארץ ישראל מתחיל.
2. הפרשה פותחת במשימה להאיר: היא מתארת את הדלקת הנרות בבית המקדש, "בהעלותך את הנרות". 
3. אחרי שקוראים בשבת בבוקר בבתי הכנסת את הפרשה מהתורה, קוראים את ההפטרה, מתוך הנביא זכריה. גם שם מתוארת מנורת המקדש, עם עלי הזית, סמל המדינה עד היום.
4. עוד בפרשה: פסח שני. מי שלא יכול היה לחגוג את פסח בחודש ניסן מקבל הזדמנות נוספת בחודש אייר. הרבי מלובביץ' נהג לומר על כך: "זו ההוכחה שאין שום דבר אבוד, תמיד אפשר לזכות להזדמנות שנייה לתקן".
5. הפרשה מתארת את התלונות של עם ישראל: ייאוש, מירמור, ציניות ואפילו רצון לחזור למצרים. נראה שלא מספיק להוציא את העם ממצרים, צריך להוציא את מצרים מהעם. יציאת מצרים אינה רק אירוע פיזי אלא תהליך חינוכי של יציאה מעבדות לחירות. השבוע המסע מתחיל.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי

"המילה ששמעתי ממנו הכי הרבה פעמים בחיי הייתה 'בנעימות'. במקום השני – המילים 'בלי לחץ'. מסביב סער העולם, אבל כשנכנסת אליו לחדר הכול היה רגוע, מתון, אהוב, אוהב" (תלמיד של הרב גרשון אדלשטיין)

השיעור השבועי לפרשת בהעלותך

להאזנה כפודקאסט: