יש משהו מרגש בדיון הזה. מדינה שלמה שואלת איך נכון לשמוח השנה בפורים. מה מתאים לעשות, מה לא מספיק רגיש, ומה המשמעות העמוקה של החג הזה. אחרי שיחה עם כמה משפחות שכולות ומשפחות חטופים, נדמה לי שהשאלה היא לא איך אפשר לחגוג את פורים השנה, אלא איך אפשר שלא לחגוג את פורים. צריך פשוט לחגוג אותו נכון.
צביקה מור, אביו של איתן החטוף, הגדיר זאת כך: "אני בטוח שבמהלך 2556 השנים האחרונות, מאז ימי אסתר ומרדכי, אבותינו חגגו את פורים למרות הגלות, הפוגרומים והמצוקות. כי פורים הוא יום שמתעלה מעל כל הקשיים ונאחז בנצח הבלתי מנוצח של עם ישראל. דווקא כשהאויב רוצה לראות אותנו מיואשים מהחיים בארצנו, נראה לו ולעצמנו שאנחנו ממשיכים לחיות בכל הכוח".
אז הנה מדריך מקוצר לארבע המצוות של פורים. אוזני המן, תחפושות ורעשנים הם רק מנהגים. מקסימים, אבל מנהגים בלבד. יש גם ארבע הלכות של ממש:
1. סעודת פורים
רבה עצב חווינו בחודשים האחרונים. הכרנו אנשים כל כך מופלאים, ברגעי חיים כל כך קשים. כמה הלוויות, שבעות, ניחומי אבלים, דאגות. ומתוך כל זה – אנחנו מגיעים לפורים, אל המצווה שמכונה במגילה "משתה ושמחה", כלומר סעודה משפחתית חגיגית.
כמו כל מצוות הפורים, זו לא עשייה חד פעמית אלא תפיסת עולם של שמחה פשוטה: זו הזדמנות להסתכל מסביב על מה שיש, גם בתוך כל האין, ולשמוח בו. יש בסעודה אוכל ויין, אבל גם שירים ודיבורים ותפילות, והשנה כל אלה משמעותיים במיוחד. יש מי שיציבו כיסא ריק עם תמונת חטוף, או נר זיכרון בצד עם תמונת יקירם.
תושבת שדרות סיפרה השבוע כמה היא שמחה לעשות סעודת פורים שוב בבית, בין ארבעת הקירות שלה. מילואימניקים שחזרו יישבו לסעודת הפורים שוב עם המשפחה, בביתם. ומה על משפחות שכולות? רותי, אמא של שאולי גרינגליק ז"ל, שיתפה השבוע בזכרונות על חג פורים אצלם בבית, עם מערכת הגברה בגינה שמקפיצה את כל העיר, ועם תחפושות ושתייה ואיפור, ועל כך שהשנה תהיה "שמחה שבורה". אחרי התלבטות החליטה לארח בבית סעודה וקריאת מגילת אסתר, וכתבה לחבריה שהיא עושה זאת בגלל רעיון חסידי עתיק: "כשאין סיבה לשמוח, אנחנו משאילים שמחה מהעתיד. מלווים שמחה. הרי עוד נשמח בעתיד, אז בואו נשאיל מהעתיד את הריקוד הזה ונרקוד אותו כבר היום".
2. משלוח מנות
איזה פורמט מדהים. המגילה מצווה עלינו לשלוח "משלוח מנות איש לרעהו". בדורנו הקשר האישי בין איש לרעהו הרי הולך ומתערער. זוהי אחת הבעיות הידועות של העולם המודרני, שבו כבר לא חיים בקהילה או בכפר, ואדם לאדם אייפון. מול הנתק הזה, אנחנו מתבקשים לקחת 2 פריטי מזון, לארוז, ללכת לביתו של אדם אחר, ולתת לו מחווה קטנה מאיתנו. כל שנה כשאני כותבת הקדשה לשכנים אני חושבת מי עבר דירה, למי נולד תינוק, מה צריך לאחל. איש לרעהו.
החודשים האחרונים היו מלאים במשלוחי מנות. כמויות האוכל שהישראלים שלחו אחד לשני, לבסיסים, למלונות, למשפחות מילואים, למרכזים רפואיים, הן לא אירוע רציונלי. גם אם לא כל אחד צריך בדיוק כל עוגה שהוא קיבל, הסיפור הוא האכפתיות. החמ"לים השונים פרסו כיפת ברזל של סולידריות מעל לחברה הישראלית. משלוח מנות הוא הזדמנות לחשוב מי ישמח מתשומת לב כזו. להחליף את הדפיקה בדלת, שהפכה סמל לבשורות איוב, בדפיקה בדלת שמשמעה: חשבתי עליך, אני אוהב אותך, אני רוצה שתדע את זה.
אנחנו מרבים לנאום ולדבר על אחדות. כרגיל, ההלכה קוראת לנו לא להתפלסף אלא לעשות. פשוט לייצר קשרים.
בתיכון במועצת אשכול, שגם בו התלבטו איך לחגוג, מצאו בסוף שהשמחה הכי טובה היא דרך נתינה. נערי התיכון שחוו אובדן ושמצפים לשובם של בני הקהילה החטופים, הכינו משלוחי מנות ויצאו לעשות יום כיף לילדי הגנים של אשכול. גם קיבוץ ניר יצחק מהעוטף שעדיין נמצא בתל אביב, מצא מתווה דומה: ילדי הקיבוץ יצאו השבוע לרחובות תל אביב ולקשישי העיר המארחת, להודות להם עם משלוחי מנות.
ועפרה לקס, שבנה נפל בלחימה בבארי, כתבה השנה תזכורת חשובה: מרוב משלוחי מנות למשפחות ה"חדשות", מרוב פקקים אנושיים שנוצרים במחלקות השיקום, אנחנו עלולים לשכוח בתי אבות, מחלקות אחרות ועוד מקומות שבעבר קיבלו הרבה אהבה בפורים. במקום להביא את המשלוח האלף לשיקום של שיבא, אולי כדאי לחשוב גם עליהם.
3. מתנות לאביונים
ושוב: עשייה. מצוות מתנות לאביונים דורשת מאיתנו להעניק לאדם שאין לו, אבל לא להעניק זמן או עזרה, אלא כסף. קשה לוותר על משהו שעבדנו קשה כדי להרוויח אותו, אבל בפורים אנחנו מתבקשים לא רק לדבר על בעיית העוני אלא לנסות לעזור, בקטנה. לתת קצת משלנו למי שאין לו. המצווה היא לתת לשני עניים את היכולת לאכול ארוחה בפורים. יש כמובן ארגונים ועמותות שיכולים לעשות זאת בשבילנו.
גם המצווה הזו מאפיינת אותנו כבר כמה חודשים. היקפי התרומות והסיוע של יהודים בארץ ובעולם הם מדהימים, אבל גם האביונים הם חדשים השנה. יש סוגים חדשים של מחסור. כדאי לראות בחוכמה איך אפשר לעזור כלכלית במצוקות חדשות.
4. קריאת המגילה
בפורים שומעים את סיפור המגילה פעמיים, בלילה וביום, מתוך מגילת קלף. יש קריאות מסביב לשעון בבתי הכנסת, בבתי חב"ד והשנה יקראו את הסיפור העתיק גם בעזה. מגילת אסתר היא תזכורת עוצמתית לכך שהשאלות שאנחנו שואלים היום אינן חדשות. כדאי רק לתת תשובות טובות.
היהודים בפרס התנכרו לזהות שלהם. המן הרשע רצה להשמיד את כולם, ובזכות ההתעוררות והאחדות והזהות המשותפת, הגזירה בוטלה. אתם לא פרסיים, מזכירה לנו המגילה, אתם יהודים. מיליוני אחים שלנו בתפוצות עוסקים עכשיו בשאלה הזו. מול הטרור והאנטישמיות והצביעות, מתעורר חיבור חדש לזהות יהודית. נתון לדוגמה: השבוע פורסם כי יש זינוק של 40% בהתעניינות בעלייה לארץ מלונדון.
אבל המגילה מזכירה גם שכל אירועים שאנחנו רואים, ונראים לא מובנים, מתחברים בסוף לעלילה בעלת משמעות וכיוון חיובי. כל המתח והדרמה בחצר אחשוורוש הופכים בסוף לשמחה גדולה, גם אם דברים היו תחילה לא מובנים. אלוקים לא מוזכר במגילת אסתר, אבל מאחורי הקלעים הוא מחבר את הנקודות ומוביל אותנו קדימה. המגילה מוכיחה שוב, כמו בכל חג ומועד, שאי אפשר להשמיד אותנו. אפשר לפגוע, אבל אנחנו עם נצחי. "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", כך מסתיימת המגילה, בתקווה שכך תסתיים בקרוב מגילת אסתר שלנו.
אז סעודה שמחה למרות הכל, משלוחי מנות ומתנות לאביונים, וקריאה שמחברת אותנו לסיפור הגדול. פורים שמח ושבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"כל אדם צריך לשבת ולחשוב מהי 'מגילת אסתר' שלו. איך כל האירועים בחייו מתחברים בסוף לתכלית אחת, איפה היו ניסים נסתרים. צריך פשוט לפקוח עיניים ולהסתכל על המציאות ולחשוף את הטוב ואת הכיוון שלה" (הרב עדין שטיינזלץ)
השיעור השבועי לפורים תשפ"ד
להזאנה כפודקאסט:
