טור לבחירות החמישיות, כבר עכשיו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

החלטתי לכתוב כאן השבוע קטע לכבוד הבחירות החמישיות. הלוואי שהוא לא יתממש, אבל זה הרי תסריט סביר מאוד, אם כל מפלגה תעמוד בהבטחות שהיא משמיעה כעת. הסוקרים הרי מזהירים שאחרי שדפקנו את אותו ראש באותו קיר ארבע פעמים, זה עלול
לקרות שוב. אז מה יקרה? ערב הבחירות החמישיות נתניהו יודיע שהפעם באמת, אבל באמת, יש מנדט לממשלת ימין על מלא, כי הוא צריך רק עוד מנדט אחד ל־ 61. הוא יודיע שאכן יעזוב את בלפור, כפי שמתנגדיו רוצים, אבל זאת כדי לגור מעתה ברכב שלו, בשידור לייב רצוף שיסתיים רק בקלפי. סמוטריץ' ובנט ישקלו שוב לרוץ יחד, אחרי שהחלומות של בנט על מפלגה ימנית גדולה יתפוגגו, והוא ואילת שקד יעשו את דרכם בפעם המי־יודע־כמה בחזרה לזרועות המגזר, שגם יסכים לקבל אותם שוב. פולמוס מגזרי ממוחזר יפרוץ בעוז. המפלגות החרדיות יתגאו שהן היחידות שלא משנות אידיאולוגיה ושם ואג'נדה (תכלס צודקות). מרב מיכאלי ומרצ ישקלו להתאחד כדי לגדול ("הפעם נכריע את הבחירות שמאלה"). ליברמן, לצערנו, יישאר ליברמן. גדעון סער יתחרט על שעזב את הליכוד, ויתלבט נוכח התוצאות הלא־מרשימות בין חבירה ליש עתיד, גנץ או בנט לבין פרישה והמתנה על הספסל לעידן שאחרי נתניהו ("דוד בחוג פסנתר, אני רוצה כבר לראות אותו מנגן"). השם גדי איזנקוט יעלה שוב, גם גבי אשכנזי ישקול לחזור, ולפחות על חולדאי אף אחד כבר לא ידבר. הסוקרים יזהירו מבחירות שישיות, ובעולם יתחילו לדבר על המדינה הראשונה שיצאה מהקורונה, אבל לא הצליחה לצאת מהלופ.

2.

יש לי רגישות לאזכור של השם רהב, מן הסתם. כשכותבים משהו ברשת על רני רהב, זה קופץ לי לעין יותר מאשר לכם. אז בשבועות האחרונים זה לא רני, זו גליה. כמויות הרפש שמוטחות בה פשוט לא ייאמנו. לא מדובר על פוליטיקאית (משום מה התרגלנו לקללות שהם סופגים) או על כוכבת ריאליטי למודת שערוריות. רהב היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא. היא התפרסמה בגלל התייצבותה בראש המאבק הישראלי בקורונה. המילים "היטלר", "מנגלה" ו"סלקציה" שמוטחות בה כל כך הרבה פעמים הן לא ראויות ללא כל קשר לסיפורה האישי. ובכל זאת, אולי כדאי לספר את סיפורם של הוריה:

רהב היא בתם של יוסף וסוניה רקובר. אביה נולד בפולין ולמד רפואה. במלחמת העולם השנייה חבר לפרטיזנים ואף הקים את בית החולים הפרטיזני המרכזי ביערות ליפיצ'אן. רקובר היה נשוי אז לזיגריד, רופאה גם היא, ואב לילד. בני הזוג שמרו לעצמם מורפיום, למקרה חירום. באחד הימים, בעוד הוא מחפש את מקום המסתור הבא, הגיעו הנאצים אל ביתם. זיגריד המבוהלת הזריקה מורפיום לה ולבנם. כששב רקובר ומצא אותם מתים, הוא הזריק לעצמו את מעט המורפיום שנותר, אלא שלא היה די בכמות כדי להמיתו והוא רק איבד את ההכרה. הוא הועבר, כמת, עם אשתו ובנו לקבר אחים סמוך. חבריו הפרטיזנים, שמצאו אותו בערימת המתים, גילו שיש לו דופק ונשימה, והצליחו להציל אותו. רקובר נשאר עימם, ושם, בין שורותיהם, הכיר את סוניה, אחות במקצועה, שאיבדה בעצמה את בעלה הראשון ואת בנם. הם עלו ארצה והתיישבו בירושלים, ובשנת 1954 נולדה להם בת. גליה. ניתן רק לדמיין מה חשו שניהם, שכבר היו הורים ונשואים ואיבדו את הכל, כשהחלו פה יחד את הכל מחדש.

כשמטיחים היום בגליה רהב שהיא נאצית, אני מקווה שהיא לא מתרגשת יותר מדי, אבל חושבת גם מי ייתן למגיבים שיעור קצר בהיסטוריה. זו לא רק הכחשת שואה והכחשת קורונה, ייתכן שיש פה גם שוביניזם סמוי. נדמה לי שגליה רהב סופגת יותר ממה שהיה סופג פרופ' גל רהב. נדמה לי גם שפרופ' סיגל סדצקי חטפה מתקפות כאלה הרבה יותר מפרופ' חזי לוי, וד"ר שרון אלרעי־פרייס זוכה להרבה יותר זלזול וביטול ונאצות מפרופ' נחמן אש.

אז אולי צריך לומר פה את המובן מאליו, את הפשוט והברור מכל. אם יש מי שמרעישים כל כך חזק, צריך להזכיר שרוב רובו של הציבור מודה לפרופ' רהב ולעמיתיה ועמיתותיה על העבודה החשובה שלהם בתקופה הזאת. זה אולי בנאלי ולא ויראלי, אבל זה נכון.

3.

פרופ' דן אריאלי כתב פעם על "אפקט איקאה": אם אנחנו מרכיבים בעצמנו חפץ שקנינו, אם אנחנו משקיעים בו מחשבה ואנרגיה וזמן - אנחנו נקשרים אליו יותר. אנחנו חשים כלפיו יותר אכפתיות, בגלל המעורבות האישית שלנו. מוצר מוכן מן הקופסה פשוט לא מעורר כזו חיבה.

השבוע מסיימים לקרוא את ספר שמות. פרשות ויקהל־פקודי שחותמות את הספר עוסקות בבניית המשכן, והרב פרופ' יונתן זקס כתב שכמו "אפקט איקאה", צריך לדבר גם על "אפקט המשכן": יש פה תיאור מפורט של כל מה שאנחנו אמורים לעשות. לפעול, להרכיב, לתרום - הכל כדי לבנות מרכז רוחני שילווה אותנו במדבר. אבל למה בעצם? אלוקים הרי יכול לקרוע את ים סוף ולהכות בעשר המכות, אז מדוע אנחנו צריכים בכלל לטרוח? למה לגרום לנו לעבוד קשה? התשובה היא שהאפקט הזה עושה אותנו יותר אקטיביים ואכפתיים. אם בשבועות האחרונים התורה סיפרה על תלונות ועל חטאים, עכשיו לעם יש משימה, יש חזון, אין להם זמן לשטויות. הניסים הוחלפו במעשים. הם הפכו מצופים לכוכבים ראשיים בעלילה.

ילדים שההורים לא עושים עבורם שיעורי בית, אלא מלמדים אותם לעמול ולהשקיע - יחושו קשורים יותר לחומר הלימוד. ילדים שיעזרו כעת וינקו את הבית לפסח ־ יחושו קשורים יותר גם לליל הסדר. יש עוד אינספור דוגמאות כאלה, וכל אחד יכול לחפש אותן סביבו.

הפרשות שחותמות את ספר שמות מזכירות לנו: המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לזולת היא לא לתת לו מתנה, אלא משימה משמעותית.


הסטטוס היהודי: "חזק חזק ונתחזק" (ההכרזה בבתי הכנסת כשמסיימים לקרוא חומש בתורה. בשבת הזאת מסיימים את ספר "שמות")

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.