מה למדתי ביום העצמאות בניו יורק: טור לפרשות אחרי מות קדושים תשפ"ג

1.

מה עשיתי השבוע? לכאורה, מסע הרצאות בניו יורק ליום העצמאות. בפועל, הסנפתי נאיביות. קיבלתי מנה גדושה של אהבה תמימה ונאיבית לישראל, אהבה שלא תלויה בדבר.
אפשר לצחוק עליהם. הם לא חיים בישראל, וקל להם לשבת בניו יורק ולהתרגש ממנה ולשיר "עם ישראל חי" בלי ציניות, בעיניים בורקות. זה נכון. אבל מדי פעם כדאי להקשיב גם להם. להקשיב לסבתא שיש לה דירה בירושלים ומגיעה פעם בשנה לביקור ומתרגשת כל כך ללכת לכותל ולעשות קניות במכולת בעברית, "לקנות קוטג' בשפה שבה דיבר אברהם אבינו".
לאבא שמספר על הבת שלומדת בבר-אילן, ומתלבטת אם לעשות עלייה, וכמה מרגש אותו לבקר אותה ולראות שעל האוטובוס כתוב "חג שמח" לפני פסח, ולא לפני כריסטמס.
לצעיר שלומד בקמפוס אמריקאי וחזר מביקור בארץ במסגרת פרויקט "תגלית", עם ניצוצות בעיניים (בכלל, נדמה לי שצריך להוציא ישראלים לסיורי "תגלית" מדי פעם).
לעורך הדין המבוגר שמתרפק על השנה שבה למד בארץ בשנות השבעים, ונזכר איך ביום שישי מרגישים אווירה מיוחדת, לקראת שבת, מה שאין בשום מקום אחר בעולם.

אולי העניין הוא הזום: בישראל אנחנו חיים בזום-אין עצבני. כל עכבר הוא הר, כל קשקוש סערה. בניו יורק חיים בזום-אאוט עצבני. רואים רק את התמונה הגדולה, רק את הסיפור המשותף, ושמחים שמחה פשוטה. הם מוזמנים לעשות זום-אין, לבוא ולראות מקרוב, אבל גם אנחנו מוזמנים לעשות קצת זום-אאוט.

2. המחוקקים האמריקניים האלה, ששמעתי השבוע בטקסי יום העצמאות בניו יורק, לא סוקרו עד היום בתקשורת הישראלית. אני כותבת עליהם פה כי כדאי שנכיר אותם ואת השמות שלהם. כדאי לדעת על ידידים טובים כאלה.

ד"ר ברוס בלקמן דיבר ראשון. הוא המושל של מחוז נסאו, היהודי הראשון שנבחר לתפקיד. זה מחוז ענק של ניו יורק, שבו גרים 1.5 מיליון תושבים (כחמישית מתושבי מדינת ישראל).

בלקמן עלה לבמה וסיפר שפעם אחת ביקר בישראל ביום הזיכרון. "נסעתי במכונית ופתאום הייתה צפירה. ראיתי שכולם עוצרים ועומדים ליד הרכב, אז עשיתי כך גם אני. זה היה מרגש. יש לי צמרמורת גם עכשיו כשאני נזכר בכך. זה כל כך שונה מיום הזיכרון שלנו פה לחיילים האמריקאים, שבו בעיקר עושים שופינג והולכים לבריכה ולגולף. אני חושב שצריך לאמץ אצלנו את הדרך שבה עושים זאת בישראל".

זו הייתה רק ההתחלה. בלקמן סיפר שהילדים שלו למדו בבית ספר יהודי. שהוא פגש השבוע את הרב דוד פנדל מהעיר שדרות ושמע דברים נפלאים, ולכן רוצה שהמחוז יתגייס למען שדרות. שהחתן שלו, שנשוי לבתו, שירת בעבר בצה"ל. ואז בלקמן פנה לשני מחוקקים נוספים של המחוז שישבו בקהל ואמר: "יש בינינו תחרות קשה: מי יותר ציוני?".

שני האחרים טענו כל אחד שהם מנצחים בתחרות הזו. הראשון הוא הווארד קופל. נעים מאוד. הוא המחוקק של אחד המחוזות בנסאו. קשה לספור כמה פעמים היה בישראל והביע בה תמיכה. כמו אחרים, גם הוא הודיע שמי שמחרים את ישראל – יוחרם על ידי העירייה המקומית. "לא נעשה עסקים עם מי שלא עושה עסקים עם החברה הכי טובה שלנו". כשרוג'ר ווטרס מהפינק-פלויד היה אמור להופיע במחוז, קופל ניסה למנוע את ההופעה. "הקולוסיאום שלנו לא צריך לארח אנטישמי רעיל שתומך ב-BDS", אמר אז.

לידו ישבה מחוקקת נוספת. מזי פיליפ. אם בלקמן וקופל הם יהודים שמרנים אמריקנים, הסיפור שלה אחר לגמרי: היא נולדה בכפר קטן ועני באתיופיה כילדה יהודייה. מזי הלכה ברגל עם משפחתה ועלתה לישראל ב"מבצע שלמה". היא סיימה תואר שני באוניברסיטת חיפה ואז פגשה את בעלה, יהודי אמריקאי, שלמד רפואה. הם עברו לארצות הברית, והיא הפכה לאשת ציבור, כוכבת פוליטית. יש להם שבעה ילדים. התאומות שלה נולדו שבועיים לפני הבחירות, שבהן ניצחה. במחוז של מיעוטים, אישה אתיופית, יהודייה, דתייה, רפובליקנית, מצליחה כנראה לדבר לכולם. לפוליטיקה המקומית נכנסה כשהבן הבכור שלה התכונן לבר המצווה, וסיפר לה על הערות אנטישמיות שהוא סופג. "הלוואי שהיטלר יהרוג את כולכם", אמר לו מישהו, והיא נרעשה. בקמפיין הבחירות הייתה הולכת ברגל לקהילות ולבתי כנסת, ולפעמים ישנה אצל המארחים שלה, כדי לא לנסוע בשבת.

היא עלתה לבמה ונתנה נאום פרו-ישראלי. אחר כך אמרה לי: "אומרים שאני בעד ישראל. אני לא בעד ישראל, אני ישראל".

נראה שזה לא התפקיד האחרון שלה. רבים באזור עדיין לא נרגעו מהתרמית הגדולה של ג'ורג' סנטוס, חבר הקונגרס המקומי. הוא הציג את עצמו כיהודי, כשחור, כנכד לניצולי שואה. הוא הציג מקומות מרשימים בהם עבד ולמד. הכול, אבל הכול, התברר כפייק אחד גדול, ומהומה פרצה. בתקשורת האמריקנית פורסם שבכירים במפלגה הרפובליקנית רוצים שמזי תתמודד במקומו. באחד האתרים הפוליטיים ניסו להוציא ממנה השבוע תשובה נחרצת לשאלה האם תרוץ, והיא ענתה: "אני באמצע לבשל לשבת".

3.
בסיומו של השבוע הזה, קוראים בשבת את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים", והן כל כך מתאימות. סוג של מגילת העצמאות. חלק מהפסוקים אנחנו אולי מכירים בעל פה, אבל בדורנו אפשר לקרוא אותם כבסיס לבניית חברה יהודית מתחדשת. הנה רק כמה דוגמאות מהפרשה:

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ.
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.
לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. *
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

רוב החוקים לא דורשים את הכנסת, אלא את הלב שלנו: כבוד להורים ולקשישים, שיח מכבד בלי רכילות ושנאה, יחס ראוי לחלש, יום מנוחה בשבת, תשלום שכר בזמן, ערבות הדדית.
נשמע לי כמו מצע מצוין, לתפארת מדינת ישראל. שבת שלום.

הסטטוס היהודי

"בפרשת השבוע כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' - דווקא כמוך. קל לנו לאהוב את מי שרחוק, שלא יושב על אותה המשבצת שלנו. קל לעורך דין לפרגן לרואה חשבון, אבל קשה לעורך דין לאהוב עורך דין שעוסק בדיוק באותו התחום. לכן נכתב 'ואהבת לרעך כמוך', נסה לפרגן ולאהוב ולראות בעין טובה גם את שדומה לך, בשדה הפעילות שלך, כמוך" ("מעט מן האור")

השיעור השבועי לפרשת אחרי מות-קדושים תשפ"ג

להאזנה כפודקאסט: