חוויות משבת בלוד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

את השבת האחרונה בילינו בלוד, בשכונת רמת אשכול המדוברת. אורח לרגע רואה כל פגע, כידוע, והנה כמה פגעים ומסקנות:

  • אני לא רוצה לפתוח ביהודים בלוד, אלא בערבים בלוד. עשרות מקרי רצח של ערבים אירעו שם בשנים האחרונות. לא שמענו עליהם. הדחקנו. רצח נשים, רצח גברים בין חמולות, גם ילדים נפגעו. תרבות של ירי באוויר, בקבוקי תבערה, זיקוקים. הערבים בלוד נפגעים מערבים הרבה יותר ממה שהיהודים בלוד נפגעים. מי שנותן לאלימות להשתולל שנים בתוך המגזר, לא צריך להיות מופתע כשהיא זולגת בסוף אליו. כשכבר יש נשק בבית, אז הפלילי מספק אמל"ח ללאומני. זו החלטה שלנו אם לתת יחס שוויוני ופשוט לאכוף שם את החוק, כאילו לוד היא הרצליה. הח"כים הערבים הרי זועקים שנים על האלימות בתוך המגזר. רק השבוע נהרגו באום אל פאחם שלושה ערבים ישראלים. האם עבור האתגר הזה, בשלב ראשון, אפשר לשלב כוחות?
  • בשכונת רמת אשכול, ספציפית, האתגר עצום. יש בדואים שהתיישבו שם, יש פלסטינים שהם משתפי פעולה של ישראל ששוכנו שם רק כדי שלא ינקמו בהם בשטחי הרשות, יש אוכלוסייה יהודית קשת-יום שלא הצליחה לעבור לשוהם ולמודיעין כמו רבים אחרים בלוד, ולא הצליחה אפילו לעבור לשכונות אחרות בעיר, ויש גם את הגרעין התורני. הוא לא הבעיה של השכונה, הוא מנסה להיות הפתרון. עד היום זה עבד. מכל הארץ באו לראות את המודל שנוצר שם. "אנחנו רוצים להאיר", אמרה לי בשבת אחת מנשות הגרעין, "ולפעמים להאיר זה תרתי משמע, פשוט להדליק אור: בבניין שלנו אין אור במדרגות, כמו בהרבה בניינים פה. פנינו לחברת החשמל, סידרנו את החוב, אבל חלק מהשכנים לא רוצים. טוב להם בחושך, כשלא רואים מתי הם יוצאים ומתי הם באים. החושך טוב לסמים, לנשק, להון שחור. את מבינה על איזה רמות בסיסיות של אזרחות אנחנו מדברים?".
  • הארץ מוצפת בסרטוני דו קיום. יהודים וערבים שעובדים יחד, בחדר מיון או בתחנת דלק. זה יפה ונכון, אבל חסרים לי עוד שני קמפיינים – הראשון, לא כדי להרגיז אף אחד, אלא פשוט כדי להזכיר לעצמנו, הוא על תמצית הסכסוך. לפעמים מרוב פוליטיקלי-קורקט אנחנו שוכחים את הבסיס. זה לא סכסוך שכנים על מגרש חנייה, זה דיון עקרוני, לאומי, על אופיה של הארץ. באנו להקים פה מדינה יהודית. צריך להיות שוויון ויחס הוגן כלפי המיעוט שבקרבנו, אבל בלי להתכחש לצביון של המקום הזה. שנים היינו מיעוט נרדף, ויש לנו עכשיו הזדמנות, כרוב, להתנהג למיעוט אחר כמו שצריך, כמו שלא נהגו בנו. אבל אחרי הכל, שיבת ציון היא מהלך של חזרת עם ישראל לארצו. לא צריך להכריח אף אחד לתלות דגל ולשיר את ההמנון, אבל לא צריך להתבייש לעשות זאת בעצמנו, רק כדי לא לעצבן. הקמפיין השני שחסר הוא על אכיפת חוק וסדר בסיסית, מינימלית. זה באמת יפה ששתי אחיות במחלקה בשערי צדק, בכיסוי ראש יהודי ובכיסוי ראש מוסלמי, מחייכות ומתחבקות. אבל מה קורה אם מישהו נוקט אלימות? מה קורה כשמישהו שובר את הכללים? אנחנו מדינת חוק, עם משטרה ופרקליטות שצריכות להרתיע.
  • השבת אף עיתונאי כבר לא יבוא לבקר בלוד. הפחד הגדול שלי הוא שנתרגל. השבוע הותקפו תלמידי בית ספר הרצוג בעכו על ידי נערים ערבים, רכבים נשרפו ברמלה ובלוד התרחשו כמה וכמה תקיפות אלימות. המשטרה, צריך לומר, טיפלה. אך מבחינת רוב האזרחים, השקט חזר לערים המעורבות, ואפשר להמשיך הלאה. האם אנחנו מסוגלים לחיות לאורך זמן עם התדרדרות כזאת בערים שבתוך ישראל? האם חלילה נסתגל בגמישות למצב שבו עכו, לוד, רמלה ויפו הופכות פחות ופחות בטוחות?

הבעיה היא שאנחנו אלופים בלהתרגל. בשנת 2008 יצא שי ניב לאשקלון, אחרי התקפת טילים מסיבית ראשונה על העיר, ופרסם ב"גלובס" את הדברים המדהימים הבאים: "אשקלון התעוררה השבוע לסיוט שלא ידעה עדיין... התושבים מתעקשים להבהיר לישראל כולה שאשקלון לא תהפוך לגרסת ההמשך של שדרות".

שימו לב לדברים שאמר אז ראש העיר, רוני מהצרי, בזמן שביקר פצועים בברזילי. עובד חברת החשמל שחטף רסיס בבטן, שאל אותו למה לא מתחילים למגן את אשקלון. "אין סיכוי שזה יקרה", הבהיר ראש העיר. "אי אפשר למגן 120 אלף תושבים. אין לי שום תסריט כזה בראש שהמצב נמשך, גם לא תרחיש במגירה. זה לא יכול לקרות כי יש כאן כל-כך הרבה תשתיות כלכליות ואסטרטגיות. עיר גדולה לא יכולה לחיות ככה לאורך זמן, אין סיכוי. העיר תתפרק, העסקים יקרסו, התיירות תיעלם, התושבים יעזבו. המדינה לא יכולה לעמוד בזה".

שמעתם את הדיבור הנחרץ והברור? זה פשוט לא יקרה, אין מצב. הכתב ממשיך מאשקלון אל אשדוד השקטה, שם לא מדמיינים כמובן שהטילים יגיעו יום אחד גם אליהם. "עולם אחר", הוא כותב על אשדוד. צבי צילקר, ראש עיריית אשדוד, תמך בהתנתקות. "חשבנו לתומנו שהיציאה מהרצועה תביא סוף לקסאמים, אבל התבדינו", הוא אמר אז.

12 שנים חלפו, והירי הזה הפך לצערנו לחלק מהדופק הישראלי. זה קורה מדי פעם, וזה מגיע הרבה יותר רחוק מאשקלון. אז על ההרתעה מול חמאס צריך לדבר, ואת מסקנות תוכנית ההתנתקות צריך ללמוד, אבל שלא נתנתק כך אט אט גם מהנגב והגליל. שלא נאבד את ההרתעה גם בתוך גבולותינו. הבטחתי השבוע באולפן לנסות להדהד ולשדר כל תקרית קטנה, ולבדוק בכל פעם מחדש מה מערכת אכיפת החוק עשתה. שלא נתרגל.

2.

גם עם ישראל מתרגל בפרשה. מתרגל לדברים טובים. אחרי עשר המכות, יציאת מצרים ומתן תורה, כשהם בדרך לישראל, הם מתחילים להפיץ פייק-ניוז: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". פתאום הם מתרפקים בנוסטלגיה על ימי העבדות. פרשנינו לומדים מכך לקח חשוב: אדם יכול לראות ניסים, לחיות במחיצת משה רבנו, ועדיין להישאר ברמה נמוכה ולא להפסיק לקטר ולהתלונן. הניסים לא שינו את אופיו של העם. צריך לשם כך תהליך חינוכי ארוך, 40 שנה במדבר. אפשר לחיות בתקופות היסטוריות ומופלאות, אפשר להיות מוקפים בשפע וברכה, אבל להתגעגע לבצל מצרי. שבת שלום.


הסטטוס היהודי: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'" (הנביא זכריה, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.