חביתה מקושקשת

1.

ערב הבחירות המכריעות האלה, קשה לתאר את עומק התיעוב בין שני המחנות, את השנאה, את ההקצנה. את ההרגשה בכל צד שאם המחנה השני ינצח – זה יוביל לחורבנה של המדינה.

אני מדברת כמובן על ארצות הברית, לא על ישראל. אני פה רק כמה חודשים, אבל שואלת הרבה אמריקאים מקומיים אם זה תמיד היה כך. התשובה היא לא. זו הפעם הראשונה שבה אנשים אומרים את צמד המילים "מלחמת אזרחים", ושמעתי את הביטוי הזה שוב ושוב לאחרונה.

פעמים רבות לפני הרצאות שלי, מבקשים ממני לפני כן "לא לדבר על זה". "זה" הוא כמובן טראמפ. יש מקומות שבהם השם שלו הוא כמו וולדמורט מהארי פוטר. הס מלהזכיר. אני לא יכולה לחשוב על מקום בישראל שבו לא היו מרשים לי לומר את המילים נתניהו או גנץ. אנחנו הישראלים לא מסכימים, אבל נהנים לריב ולהתווכח. המחלוקת עזה, אבל ברור שהיא מתנהלת בתוך המשפחה, בתוך המדינה. כאן התחושה לעתים היא שיש שתי מדינות לשני עמים.

בישראל אולי אין ממשלת אחדות, אבל כל משפחה היא ממשלת אחדות קטנה. כמעט בכל חמולה שתבדקו תמצאו הצבעה למפלגות שונות לגמרי. בארצות הברית אני שומעת יותר ויותר על חברויות שנקטעו, על ניתוק קשרים בתוך המשפחה, על סעודות ליל סדר או חג הודיה שהתפוצצו באמצע, כי מישהו התחיל לדבר על פוליטיקה.

וזה עוד לפני שדיברנו על הסוגייה היהודית הבוערת. טראמפ נחשב לנשיא האוהד ביותר לישראל, אבל השנוא ביותר על היהודים הליברלים. סנדרס, המועמד הדמוקרטי המוביל שכנראה יהיה היהודי הראשון בהיסטוריה שירוץ לתפקיד, מעורר התנגדות עזה גם בקרב היהודים הדמוקרטים. חלקם רואים בו סוג של קורבין. אם שניהם ירוצו כאן זה נגד זה, "בייס" נגד "בייס", קשה לשער כיצד צד אחד יוכל בכלל לקבל ניצחון של הצד האחר. לאחרונה התפרסם סקר כי 62% מהתושבים במדינת ניו המפשייר מעדיפים שהאנושות תיכחד מאשר שטראמפ ייבחר לכהונה שנייה. בדקתי, זו לא מתיחה.

אז עין אחת שלי מקשיבה לעדכונים כאן, ובמקביל עין לציון צופיה – ורואה את שיח ה"אנחנו" ו"הם" הזה מחלחל גם אלינו. החברה הישראלית עוברת אמריקניזציה בהרבה תחומים. את אמאזון אפשר לייבא, אבל בתחום הפוליטי אני ממש מתפללת שלא נהיה אמריקה.

2.

השבוע התפרסם סקר של ארגון "גשר", לפיו שישים אחוזים מהחרדים חשים פגועים מהקמפיין של ליברמן, ומדווחים כי היחס אליהם השתנה לרעה מאז שיו"ר ישראל ביתנו סימן אותם כיעד להשתלחות. האמת היא שזה די צפוי. מעניין יותר לבדוק כמה אחוזים מעולי ברית המועצות חשים פגועים מהקמפיין שלו, שלכאורה מייצג גם אותם. כמה מהם מתביישים גם בשם סבא וסבתא שלהם ששמרו במסירות נפש של ממש על כשרות, שבת וטהרת המשפחה – נושאים שהופכים כעת מטרה ללעג ולציניות מכוערת בסרטונים של ליברמן.

אז כדי לאזן ולטהר קצת את האוויר, תספר כאן הפעם על הפרשה מרינה כץ. היא עלתה מקישינב, מולדובה, בשנת 1991. היום היא רואת חשבון שמתגוררת בגבעת שמואל עם בעלה וחמשת ילדיה. כך היא כתבה לי השבוע:

3.

"לפני 30 שנה, לקראת העלייה שלנו מברית־המועצות, התחילו ישראלים לשלוח חבילות למרכז הקהילתי היהודי בקישינב. אנחנו, בני הנוער הציונים והצמאים לכל דבר שקשור לישראל, התנפלנו על החבילות וחילקנו בינינו את התכולה בהתרגשות. היו שם ספרי ילדים, שרשרות מגן דוד, תמונות נוף של ישראל, דגלים, פוסטרים עם כיתובים בשפה העברית ועוד.

כל פריט שלקחתי הביתה נתלה מיד על קירות חדרי, למורת רוחם של הוריי שדאגו מהאנטישמיות המסוכנת באותה תקופה. באחד המשלוחים מצאתי פוסטר ענק צבעוני עם סמל מדינת ישראל ומעליו כתובה מילה בעברית, שכמובן לא הבנתי. הנחתי שמדובר במילה עוצמתית ובעלת משמעות כמעט קדושה, ולחבריי שבאו לבקר הסברתי שמדובר במילה סודית שאני לא יכולה לגלות להם. באותה תקופה התחלנו ללמוד עברית בסיסית אצל שליחי עלייה. באחד השיעורים הראשונים למדנו מילים מתחום המזון: חלב, לחם, סוכר, חביתה… הופה, חביתה! זיהיתי שזאת המילה שכתובה מעל הסמל של המדינה בחדר שלי. הייתי בהלם. הרגשתי כמעט נבגדת. ככה הישראלים צוחקים עלינו? הם גרמו לי לתלות חביתה על חצי קיר בחדר? הייתי בכזאת סערת רגשות עד שהפסקתי ללכת לשיעורים. כמה שבועות אחרי זה עלינו בבוקרשט על מטוס לתל אביב, וכמה חודשים אחרי העלייה, כתלמידה בתיכון בכפר חסידים, רכזת העולים קראה לי לחדרה לדרוש בשלומי. ושם בחדרה, תוך כדי שיחה, אני רואה לפתע את הפוסטר מהחדר שלי. סמל של המדינה ומעליו מילה, בגדול. התרגשתי. קמתי, התקרבתי וניסיתי לקרוא את המילה: הביתה! לא חביתה, הביתה.

לימים הבנתי שזו לא רק שגיאה לשונית. על מנת להגיע הביתה באמת צריך לעשות דרך, ללמוד, להבחין בדקויות, לא לשפוט.

פרשת השבוע היא פרשת תרומה, שבה כל אחד מתבקש לתרום ולהשתתף בבניית המרכז הרוחני של העם, באמצע המסע במדבר. רש"י כותב על כך: 'ועשו לשמי בית לקדושה'. כלומר, אצלנו המקדש הוא גם בית. היהדות, המסורת, היא לא משהו זר ומנוכר שכופים עלינו, היא בית. 70 שנות קומוניזם ניסו למחוק לנו את הזהות אבל אנחנו לא שכחנו, ועכשיו אנחנו חוזרים. חוזרים הביתה"


הסטטוס היהודי: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (מסכת תענית)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.