זהירות, סכנה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

אנחנו הולכים לשמוע הרבה את המילים "חורבן הבית" בימים הקרובים. הצום והאבל של תשעה באב שיתחילו במוצאי שבת, יחד עם המציאות הפוליטית הסוערת, ימלאו מן הסתם את סדר היום. לפני שאנחנו מפליגים למחוזות ערכיים ומוסריים, לדיבורים על שנאת חינם והסתה ברשתות, נדמה לי שחורבן הבית הוא קודם כל מונח פיזי. יש בית, והוא עלול להיחרב פיזית, אם לא שומרים עליו. בית שאין בו אכיפה בסיסית, משילות מינימלית, שהאלימות משתוללת בו – לא ישרוד.

בשבת האחרונה נשמעו צעקות עצובות בפארק הירקון: "יהודים, הצילו, יהודים". אנחנו לא בעיירה בפולין, אנחנו בישראל הריבונית. אבל אדם בן 50 הותקף באלימות על ידי קטינים ערבים, שהטיחו בו "יהודי מלוכלך" ואלה הצעקות שיצאו לו מהפה. ומה הכי עצוב? שבראיונות בתקשורת אמר המותקף: "זה קרה בתל אביב. לא ביפו, לא בלוד ולא בחיפה". כאילו שם זה בסדר. הנקודה היא שאם לא עוצרים את הכאוס שם, הוא מגיע לפארק הירקון.

לכאורה, המהומות מימי "שומר החומות" נרגעו. בפועל, זה לא כך. מתרחשים פה המון אירועים, אבל הם לא הופכים לכותרת ראשית. הם בשולי החדשות, ברמת המבזק, ואנחנו פשוט לא מחברים את הנקודות לתמונה שלמה. אולי כי התמונה מפחידה. אולי כי יותר נוח להתעלם ולהדחיק.

לפעמים נדמה לי שהכל קורה בפיד שלי, ואיכשהו לא יוצא משם החוצה. בתחילת השבוע ראיתי פוסט של אלחנן שטיגליץ, תושב לוד שיצא לתפילת שחרית כשערבי עצר לידו את המכונית וקילל אותו נמרצות. "אנטישמיות בישראל", הוא כתב. בדקתי עם אנשי לוד מה עוד קרה שם השבוע: ביום שני בלילה אבנים נזרקו לעבר אוטובוס ברחוב סטרומה. ביום שלישי בבוקר נזרקה אבן על ילד בתוך בית הספר ברחוב אקסודוס. אחר הצהריים נזרקה אבן על רכב ובתוכו נוסעים יהודים, בחניון בניין ברחוב החשמונאים. בקטנה. אבנים מתעופפות בלוד, כשגרה. חברה מלוד סיפרה לי שמאז המאורעות, הבת שלה לא מסתובבת לבד ברחוב. לא חוגים, לא חברות. הכול עם ליווי, בעיר גדולה במרכז הארץ, צמודה לנתב"ג. האם אנחנו מוכנים להתרגל?

פוסט נוסף: קרני אלדד מגוש עציון סיפרה שהילדים שלה יצאו לקייטנה בסופרלנד. הייתה שם גם קייטנה של בדואים מהנגב. הילדים היהודים חטפו מכות, קללות, הטרדות מיניות, הצקות, חטיפת כיפות וחניקות. אני מכירה את אחת המשפחות, והבנתי השבוע שחלק מהילדים עדיין בטראומה. פייסבוק, אגב, מחקה את הפוסט של קרני אלדד, כי הוא "פוגע בכללי הקהילה".

ועוד פוסט, של העיתונאי יאיר קראוס, מעכו: "עוד ירי פרוטקשן בגליל העליון: לפנות בוקר ירו גובי חסות על 'קפה נמרוד' באגמון מרקט שליד אגמון החולה. אתמול הושחתו משרדים של המועצה האזורית. בשבוע שעבר נופצה דלת הכניסה ופוזרה תחמושת במסעדת BBB בראש פינה ולפני כשבועיים ריססו העבריינים בכדורי אקדח את מסעדת 'כביש 90' בצומת מחניים. אנחנו בבעיה". קראוס פרסם את הדברים עוד לפני הידיעה על חמשת כלי הרכב שהוצתו השבוע בוורד הגליל.עכע

אז אפשר לדבר בתשעה באב על כמה ח"כים שמדברים לא יפה במליאה. נו נו נו. אבל רשימת האירועים הזו, שהיא חלקית ביותר, מטרידה פי כמה. מה עושים? משילות בנגב ובגליל, אכיפת חוק שוויונית בכל המגזרים, טיפול נחרץ במשפחות פשע ובטרור לאומני בתוך גבולות ישראל, איסוף נשק בלתי חוקי, הרתעה, ענישה, טיפול תקשורתי ומשטרתי בכל תקרית, אפילו קטנה. בקיצור, שינוי מוחלט של המשוואה הנוכחית. וכמובן שהטיפול באלימות על רקע לאומי, קשור גם לאלימות בכלל. המגזר הערבי הרי משווע לטיפול באלימות שפושה בתוכו פנימה. ואם יש בעיה לקדם את כל זה עם רע"מ והמשותפת, אז זה מטריד פי כמה מכל הקריאות של מיקי לוי לסדרני הכנסת להוציא איזה ח"כ צעקני.

אגב, לפני כתשע שנים בחור צעיר שרצה להיכנס לפוליטיקה ביקש לפגוש אותי בבית קפה, ודיבר כמעט רק על הנושא הזה. הוא סיפר על מושבניקים בצפון שסובלים מגניבות ועל פרוטקשן אצל חקלאים מהדרום. הערים המעורבות עוד לא בערו אז, אבל הוא כבר הסביר בעיניים בורקות כמה צריך לנער את מפלגת הליכוד מימין ולדאוג למשילות בסיסית. קראו לו נפתלי בנט.

2.

השבת הנוכחית, השבת שלפני תשעה באב, נקראת "שבת חזון". קוראים בה בתורה את פרשת דברים, וההפטרה היא החזון של הנביא ישעיהו.

זו מילה שצריך לנער מעליה את האבק, "חזון". ביום יום לא עוסקים בה מספיק. תשעה באב הוא תזכורת שנתית לסיפור הגדול שלנו, שגדול הרבה יותר מאיתנו. בשנתיים האחרונות נראה היה שלעם היושב בציון יש שאיפה אחת גדולה – 61. צריך להגיע למספר הנכסף הזה בכנסת, ושלום על ישראל. אבל 61 זה לא המקסימום, זה רק המינימום. קודם כל, כי צריך ממשלה גדולה ומאוחדת הרבה יותר, אבל בכלל, לא חזרנו לכאן רק כדי להקים ממשלת 61, אלא כדי לתקן את עצמנו אחרי אלפיים שנות גלות, להיות ברכה לאזור הזה וברכה לעולם כולו. אנחנו לא מקוננים אלפיים שנה על חורבן הבית רק בגלל הבלגן במליאה, אנחנו רוצים הרבה יותר מזה. מילים כמו גאולה או קדושה לא הפחידו את אבותינו מעולם, לא בגלות ולא בראשית הציונות. היום הלקסיקון צנוע הרבה יותר. פעמים רבות מדברים על זכויות ולא על חובות, על ערכים גלובליים בלבד ולא לאומיים-יהודיים, ורק רוצים ליצור מערכת שבה כל השבטים יסתדרו איכשהו זה עם זה, בלי חזון משותף.

פרשנינו מסבירים כי שבת חזון היא השבת שיש לדמיין בה את המקסימום – את הגאולה הכללית והפרטית. זה הזמן לשים לב למה שחסר בעולם, להעדר, לחלל, לצרות, למצוקות, ולדרוש הרבה יותר.

כך כתב הרב קוק: "התחלנו לומר איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו".

תשעה באב אינו רק יום אבל על מה שאיבדנו, אלא יום של תזכורת למה מצופה מאיתנו.


הסטטוס היהודי: "כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר 'נגאלנו' כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולביזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלג'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ'שוויון זכויות' ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובברית המועצות הקומוניסטית - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו" (מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון על תשעה באב)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.