1.
היא עובדת באתר הלאומי מצדה. כבר כמעט שנתיים המקום שומם מתיירים, והשבוע הם פתאום חזרו. השמיים נפתחו. ביום שלישי השבוע היא קיבלה את הקבוצה הראשונה בעיניים לחות, ותהתה אם הם רואים שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי. זה מה שהיא חלמה עליו בלילות. שהם יחזרו, שהיא תחזור.
אבל בשנתיים האלה היא גם הפכה לבייביסיטר הקבועה של הנכדים. הבת שלה יוצאת לעבוד במשרה מלאה אודות לכך שהסבתא הצעירה הזו מוציאה מהגנים, מאכילה, לוקחת לגן השעשועים. "אני לא מקטרת, שמחתי לחזור לעבודה וגם הבת שלי והחתן שלי שמחו, אבל כל המערך המשפחתי שהתערער לפני שנתיים, התערער השבוע שוב. אנחנו צריכים עוד קצת זמן להתייצב, עוד קצת סבלנות".
ואז אחרי השיחה איתה, באותו היום, פגשתי אימא לתלמיד בכיתה ח'. הוא היה תלמיד מצטיין עד אמצע כיתה ו', אבל שנתיים של בהייה בזום כיבו אותו. "צריך להדליק אותו מחדש, ובמקום זה, המורים רק מצפים ממנו ומחבריו לחזור בדיוק לאותה שגרה. איך אפשר להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקנו, ולהתעלם מכל מה שקרה? אחרי כזו הפסקה, לחזור בדיוק לאותה מערכת, להושיב אותם שוב בכיתה לשבע שעות ביום?". ושוב חזרו המילים האלה: אנחנו צריכים זמן, צריכים סבלנות.
אני מניחה שעוד מיליונים מרגישים כך. סדר היום כבר המשיך אל הוועידה בגלזגו, אל פרשיות ניצול והטרדה שנחשפות, אבל הם יצאו לחל"ת ולא בדיוק חזרו, תכננו פרויקט שנגנז ולא ממש יודעים לאן עכשיו, שלא לדבר על מחלימים רבים עם תופעות לוואי. אחרי הכל, יותר ממיליון ישראלים חלו בקורונה. עכשיו צריך לא רק חקיקה ו"תו ירוק", אלא אולי גם "תו רגיש". איזה אישור להתנהל בצורה איטית ועדינה יותר, לדעת שזו צרת רבים, שזה בסדר.
2.
במדור המכתבים למערכת של עיתון "יתד נאמן" התפרסם השבוע מכתב יוצא דופן, אישי מאוד אבל בעל ערך לאומי והיסטורי. וכך כתבה הקוראת, הגברת קלופפר:
"אני מנסה להשלים חוב של אחי, דב, שנפטר בגיל 88, לפני שלוש שנים. במה מדובר? אחי דב הגיע ארצה ברכבת ההצלה של קסטנר. הוא סיפר לי שבבודפשט, כשהרכבת עמדה בתחנה והגרמנים הודיעו שבשעה מסוימת היא תצא, נשלח הוא, בגיל 13 וחצי, יחד עם בת של משפחת ריינר, שהכינוי שלה בהונגרית היה 'רופי', עם דליים, כדי למלא מים מברז כלשהו בתחנה.
הם חיפשו ברז וכשמצאו, והדליים המלאים בידיהם, פנו לשוב לרכבת. והנה שמו לב, כי התבלבלו ושכחו מאיזה כיוון הגיעו ולאן עליהם לפנות. אחי נעצר והביט סביב, מנסה להיזכר, ובתוך כך החלה רופי לבכות בקולי קולות. סיפר אחי: גערתי בה שתפסיק לבכות, כי הבכי הפריע לי לחשוב ולזהות לאן נפנה, אך היא המשיכה לבכות ביתר שאת. לא הייתה לי ברירה והרמתי את קולי בכעס: 'שתקי, את מפריעה לי לחשוב!'. ואז השתתקה מפחד ממני. המשכתי להביט סביב, מנסה להיזכר, אך לא עלה בידי. בלית ברירה החלטתי לפנות אל חייל הונגרי (התחנה הייתה מלאה בהם, והם היו לעיתים גרועים כמו הנאצים עצמם). שאלתי אותו איפה עומדת רכבת 'קסטנר' (הכל ידוע במה מדובר). הוא לקח אותנו אל הרכבת ושנינו עלינו עם הדליים המלאים, לשמחת ההורים, כשרופי עדיין מייבבת.
מדי זמן מה, במשך השנים מאז, אני נזכר שהמסכנה בוכה ואני צועק עליה באין ברירה, שתשתוק ותיתן לי לחשוב מה לעשות. הייתי רוצה לבקש ממנה סליחה על שצעקתי".
שלמה רענן קרא את המכתב, והרים טלפון לכותבת. כן, הוא מכיר היטב את הסיפור. הילדה המתוארת היא הדודה שלו, רחל (רופי) ריינר, שלימים הפכה לרחל שיש. גם היא כבר נפטרה. אין טעם להמשיך לחפש אותה, הוא אמר, אם הייתה כאן היא הייתה סולחת לו מזמן בחיוך ענק, והשיחה הזו בין שניהם, כבר התקיימה בעולם הבא.
זה פרט פעוט, כמעט זניח, בתוך מוראות אותם הימים, אבל הוא מלמד המון. מסביב לשני הילדים היהודים האלה, שרצו עם דליים מלאי מים, התחוללה הזוועה האיומה בתולדות האנושות. ההשמדה האכזרית של יהודי הונגריה הייתה אז בעיצומה, וכחצי מיליון מהם נשלחו למחנות באותם ימים ולא חזרו. אבל מה שהטריד את דב ולא נתן לו מנוח, זו צעקה חריפה שהוא צעק לפני 80 שנה, בתחנת הרכבת בבודפשט.
3.
פרשת השבוע, פרשת "תולדות", נחשבת פחות מסעירה מהפרשות הקודמות. אם בפרשת "לך לך" אברהם עלה על בימת ההיסטוריה, הרי שהשבוע יצחק בסך הכל ממשיך את דרכו. אז זהו, שזה לא פחות דרמטי.
הפרשה היא הצדעה לדור השני, הצדעה למתמידים, למסורים, לעמלים. אברהם היה מהפכן שמרד בכל המוסכמות והחל לבסס את היהדות. יצחק לא מרד, וזה היה המרד הכי גדול שלו: להמשיך בדרך. אם גם הוא היה בוחר לחדש, דרכו של אברהם לא הייתה ממשיכה עד ימינו.
כמה אפור ומשעמם זה נחשב, להמשיך את מה שההורים שלך התחילו. כמה לא זוהר זה לצעוד באותה הדרך, ולהעמיק בה ולמצוא בה משמעות, לגלות את החידוש בחיים בפנים ולא בחוץ.
אנחנו קוראים איך יצחק מתמודד שוב עם אותם האתגרים, חופר שוב את אותן הבארות, שומע את אותן הבטחות מאלוקים. בלעדיו, אברהם היה הופך לאפיזודה חד פעמית.
זה נכון בחינוך ילדים, בזוגיות, ובכל תחום – בלי עקביות ונחישות ועומק, אי אפשר לבנות שום דבר לטווח הארוך. כל ההתחלות קשות, ונהוג לדבר הרבה על המתחילים, אבל גם כל ההמשכים קשים, והממשיכים זוכים להרבה פחות תהילה. השבוע יש לנו הזדמנות להצדיע לממשיכים.