השמיים הם הגבול, וחבל

1.

הכותרת של הקיץ יכולה להיות הגל השני של הקורונה חלילה, או האבטלה האיומה במשק חלילה, או גל העלייה חסר התקדים לישראל. האופציה השלישית עדיין אפשרית. כתבתי פה בעבר על הישראלים האמריקאים שרוצים לחזור לארץ אבל בעיות בירוקרטיות מעכבות אותם, וגם על יהודים אמריקאים וצרפתים ובריטים שמחשבים מסלול מחדש וזה הזמן להציע להם הצעות אטרקטיביות. זה צריך להיות ה-פרויקט המשותף שלנו כרגע, ה-נושא שבו עוסקים, יותר אפילו מ"חתונה ממבט ראשון".

דיברתי השבוע עם אנשים ממשרדי הקליטה, החוץ, הפנים והסוכנות היהודית. יש ישיבות ויש דיונים ויש רצון. צריך רק להעלות הילוך. איך?

פלסטר ראשון ונחוץ הוא כתובת אימייל, זה הכל, שאליה אפשר לפנות. השבוע כינסה שרת הקליטה ישיבה ואחריה פורסמו סוף סוף שתיים כאלה: [email protected] ליהודי ארה"ב ו- [email protected] לישראלים חוזרים. הפייסבוק האישי שלי מתפוצץ מפניות של ישראלים שלא רשמו בישראל את ילדיהם שנולדו בחו"ל, ישראלים שנשואים לאמריקאים שאסור להם להיכנס כרגע לישראל, הורים גרושים שלא יודעים איך להעלות את הילדים ועוד שלל שאלות על ביטוח לאומי וקופות חולים ומס הכנסה. הם צריכים כתובת נגישה אחת, במקום לעשות לבד גוגל בלילות, וחבל שייפלו בין הכיסאות. מוקד השירות צריך לעבוד פה כמו חברה מסחרית שרעבה לכל לקוח. בואו נעזור להם, כלומר לנו. לפעמים ההבדל בין עלייה של משפחה שלמה לבין הישארות באמריקה תלוי בתעודת לידה אחת שצריך לשלוח בדואר עותק מקורי שלה.

במקביל, צריך קמפיין עלייה אטרקטיבי. להסתער על ההזדמנות הזו. לתפור חליפות ייחודיות של מגורים, תעסוקה ומוסדות חינוך לקהילות שונות שתוהות עכשיו על דרכן.

ובנוסף, אפשר גם לפתוח קצת את השמיים. ברוך השם, אנחנו ביוני הרגוע, לא במרץ המבוהל. המצב פה תחת שליטה, אבל שערי הכניסה לארץ עדיין נעולים בפני רבים, וחבל. העיקרון שזהו ביתו של כל יהודי בעולם לא נמחק בגלל הקורונה. זה לא מסובך לעשות להם בדיקה, וברוכים הבאים.

נראה לי שצריך כאן, במחילה, איזה אריאל שרון. בולדוזר שידפוק על השולחן, יקצר הליכים, ייקבע עובדות בשטח – ויעשה היסטוריה.

2.

הסיפור של ציפי רפאלי ובר רפאלי הפך השבוע בהגזמה לעקידת יצחק המודרנית. אבל אם כבר מדברים על כך, זו הזדמנות לשאול: למה עברייני מיסים צריכים לשבת בכלא? איך עבירה כלכלית מתורגמת לשלילת חירות? שישלמו למדינה קנסות משמעותיים על העבירות האלה, וישאירו את בתי הכלא למי שמסוכן לציבור. ויותר מכך – שיישארו בחוץ וימשיכו להרוויח כמה שיותר, ולשלם על כך עוד מיסים. קנס כבד הוא מרתיע מספיק, יחד עם השיימינג שכרוך בפרסום הציבורי.

אגב, גם כשסיקרתי את משפט אולמרט הרגשתי כך. אולמרט לא היה מסוכן לציבור. לא צריך לשים אותו במדי אסיר ולהרחיק אותו מהחברה. זה נכון לגבי רבים נוספים. אולי צריך לחשוב מחדש על הקשר בין החטא לבין עונשו.

3.

אין לי עדיין דעה נחרצת בנוגע לתוכנית הריבונות, שיש בה סיכויים וסיכונים, אבל די ברור שאי אפשר ללכת על מהלך כזה מתוך נמנום ציבורי. תכנית ההתנתקות ותהליך אוסלו קרעו את העם. לכל אחד הייתה דעה נחרצת. עכשיו, גם כשאני נמצאת במעוזים של הציונות הדתית, כולם מדברים על הקורונה, החל"ת, החופש הגדול.

הערה נוספת: לפני שארצות הברית מכירה בריבונות ישראל ביהודה ושומרון – אולי נתחיל בכך שארצות הברית תחיל ריבונות על ארצות הברית, וישראל תחיל ריבונות על ישראל. טרמאפ יורד לבונקר ולא שולט בנעשה ברחובות אצלו, ואצלנו – התיעוד של חיילי צה"ל והבדואים בנגב, והתיעוד של המהומות השבוע ביפו, מעורר תהיות האם אנחנו יודעים בכלל לשלוט על שטח שהוא כבר שלנו ללא כל ספק. זה מצריך אכיפה נחושה מצד אחד, תשתיות וחינוך מצד שני. על תכנית ריבונות כזו יש קונצנזוס רחב.

4.

אנחנו פוחדים להיכשל, אבל בעצם, פוחדים גם להצליח. הפסיכולוג היהודי-אמריקאי המפורסם אברהם מאסלו קרא לזה "תסביך יונה": יונה הנביא ברח מהייעוד שלו, ממש נמלט כדי שלא לממש את הפוטנציאל. הציווי ללכת לעיר נינווה היה נדמה לו כגדול עליו.

פרשנים רבים מסבירים שזה מה שקורה בפרשת השבוע: שניים עשר מרגלים נשלחים לארץ ישראל, כדי לחזור ולדווח לעם על הארץ שאליה הוא עתיד להגיע. רק שני מרגלים בוחרים בפרשנות אופטימית ומעצימה, ואומרים שכדאי להמשיך במסע. עשרה מרגלים מודיעים שאין סיכוי, ועדיף להישאר במדבר, כי זוהי ארץ אוכלת יושביה.

מה קרה להם? זה אכן מפחיד להיכנס לארץ ישראל ולממש בה את הייעוד שלנו. זו משימה עצומה. מאסלו הסביר שנוח לנו לפעמים לדכא את הכוחות החיוביים שבתוכנו, ולברוח מפני הגדולה אל אזור הנוחות. יותר קל להמשיך לגור באוהל, לאכול מן שיורד מהשמיים ולהמשיך ללכת אחרי משה רבנו.

גם כיום אנחנו עלולים לחטוא בחטא המרגלים: להעדיף, בחיים האישיים והלאומיים שלנו, לא להגשים חזון גדול, אלא להישאר במדבר.

הסטטוס היהודי:  עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד... אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (יהושע וכלב, מתארים את ארץ ישראל בפרשת השבוע, פרשת "שלח")