הקורונה - משימות עכשוויות

1.

את סיסמת הבחירות של בנט "לא קורונה – לא מעניין" החליפה סיסמה חדשה, שנראה שמדינת ישראל כולה אימצה: "קורונה – לא מעניין". הדחקנו, שכחנו, המשכנו הלאה, תנו לנו לריב על פוליטיקה. זו טעות. בעיני, המדיניות של ישראל ביחס לקורונה ולעולם שמסביבנו צריכה להיות ברורה: מינימום הקלות, מקסימום אמפתיה. לצערי אנחנו בוחרים בדרך ההפוכה. מקסימום הקלות, מינימום אמפתיה.
נתחיל בהקלות. החיים פה כמעט חזרו למסלולם, ברוך השם, אבל אנחנו מתעקשים להכניס לתוך גן העדן השקט שיצרנו, לתוך הקפסולה הירוקה ושמה ישראל, כל מיני וריאנטים. אנחנו עושים זאת גם בהכנסת עובדים זרים ותיירים וישראלים מהודו וממדינות מסוכנות נוספות (למה למען השם לוקח כל כך הרבה זמן לסגור את הפרצה הזו? גורמי המקצוע מתריעים כבר שבועות), וגם בפתיחת השערים עבור ישראלים שיוצאים כעת לכל רחבי העולם. אכיפת בידוד? הצחקתם אותנו. את הווריאנט ההודי החדש והמסוכן כבר דאגנו להביא לפה, בייבוא אישי. מה הלאה? עכשיו זה נראה כמו ניסוי: צאו והביאו כמה שיותר וריאנטים חדשים, ובואו נבדוק בשידור חי אם החיסון מגן גם מפניהם. הצטרפו אלינו לריאליטי הישראלי הגדול. מ"פייזר" ועד בכירי המדענים והרופאים בעולם, אף אחד לא יודע לומר אם שתי מנות החיסון שקיבלנו מספיקות. שהקורונה לגמרי מאחורינו. שלעולם לא נחזור לאחור. אבל בשיא הדרמה הפוליטית, ביום שלישי השבוע, הדיון בנושא הזה בממשלה נדחה כדי למנות את אקוניס לשר משפטים. סדרי עדיפויות, אתם יודעים. זה לא פופולרי, אבל ראש הממשלה, גם תוך כדי המהומה, צריך לעשות כעת צעדים לא פופולריים: לחתור להגיע לאפס חולים (לא אלף, לא חמש מאות, אפס) ולהתאפק בפתיחת שערי נתב"ג.

עכשיו אל האמפתיה. אין דרך אחרת לומר זאת: בעוד ישראל במצב הכי טוב מאז תחילת הקורונה, העולם במצב הכי גרוע. השבוע כתבה לי אורלי מקנדה את המילים הבאות: "אני קוראת את הטקסטים שלך ומרגישה צביטה בלב. את כאילו זורה מלח על הפצעים הפתוחים שלנו. לא רק את, כל הישראלים שחוגגים את היציאה מהקורונה, בלי להזכיר את מי שנשארו מאחור". ואם כך אורלי מרגישה, מה מרגישים בהודו מול האופוריה שלנו? מה אומרים באירופה מול חגיגות הניצחון? התראיינתי השבוע לעיתון במקסיקו, והכתבת שאלה: "מה העצות שלך למשפחות שמתחילות שנה שנייה של סגרים?". התקשיתי להשיב. אמאל'ה. אין לי מושג איך הייתי מתמודדת אם הסיוט הזה היה עדיין נמשך גם אצלנו, והיינו מתחילים שנה שנייה.

לכן צריך לא רק להנמיך קצת את הווליום של החגיגות מול העולם, אלא לשדר אמפתיה אמיתית, אכפתיות, סולידריות. צריך לעזור, לשלוח משלחות וציוד, להתפלל, להתעניין, ליצור קשר עם קרובים. ובמקביל, בלי קשר לימין או שמאל, לעשות את הצעד המוצדק והחיוני כל כך: לקדם את החיסונים של השכנים הכי קרובים שלנו, הפלסטינים.

2.

השבוע צוינו שלוש שנים לאסון נחל צפית. חייבים להפיק מהטרגדיה הזו לקח גדול, שהוא מעבר לגיבורי הפרשה העצובה. נועם דור, שהייתה מדריכה במכינת בני ציון, נתנה לפני כמה שבועות עדות בבית המשפט המחוזי. זה טקסט שצריך להכניס לספרי לימוד וללמד בכיתות. זוהי הפעם הראשונה שבה היא דיברה פומבית על האסון הזה, שבו נהרגו עשרה צעירים.

"שלחתי בווטסאפ תחזית שלפיה יש חשש לסופות רעמים, ושאלתי אם לחפש מסלול חלופי... אף אחד לא עונה לי על ההודעה", התחילה לשחזר בדמעות. מנהל המכינה זלזל בה שוב ושוב. "השתגעתם?", הוא שאל, "מי מכניס את ההיסטריה?". גם בישיבות ההכנה, כשנועם המשיכה להעלות חששות, אמר שיחידות החילוץ הם "פחדנים, שרוצים שלא נטייל כדי שלא יצטרכו לבוא לחלץ, אז מראש יגידו לנו לא לצאת". כשאבא שלה, סגן מפקד יחידת החילוץ ערבה, כתב לה "יהיה אירוע חריג, אל תקחו צ'אנס", היא כתבה לו בחזרה: "אני לא יודעת מה אני עושה איתם, הם כאלה עקשנים".

אני ממליצה לכם לא להסתפק בתקציר שמובא כאן, ולקרוא את העדות הארוכה והמסתכלת. מרתק לקרוא לפרטי פרטים מה התרחש שם. לגלות את היהירות, השחצנות, הביטול של דבריה. שוב ושוב חברי הצוות הטיחו בנועם מילים כמו "תשחררי", "תרגיעי", "פחדנית" וכמובן – "יהיה בסדר". בית המשפט טרם הכריע, והמשפט עוד נמשך. השאלה כאן אינה רק האשמה הפלילית, אלא העתיד. נועם לא הצליחה למנוע את הטיול שממנו עשרה צעירים לא חזרו, אבל אם נלמד על תרבות ה"סמוך" חסרת האחריות הזו, אולי נועם דור הבאה, באירוע הבא, תצליח להציל חיים.

3.

63 מצוות יש בפרשת השבוע, פרשת "אמור". אחת מהן רלוונטית כעת במיוחד: ספירת העומר. עלינו לספור ולמנות את הימים שבין פסח לשבועות, יום אחר יום. פרשנינו מסבירים שכך אנחנו לומדים להעריך את הזמן, לומדים לנצל כל יום שעובר, וזוהי ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה בחג השבועות.
בואו נודה, רובנו גם סופרים כעת את הזמן לסוף השנה, לחופש הגדול. השאלה היא איזה יחס אנחנו נותנים לזמן הזה. שני אנשי חינוך, אוריאל הרצוג וחובב יחיאלי, שיתפו אותי ביחס שלהם לתקופה הזו: אחרי השנה המתישה, רוב התלמידים רואים את התקופה הנוכחית כ"גארבג' טיים" (זמן זבל). כמו בספורט, זה זמן שצריך למרוח, עד סוף המשחק, בלי שזה ישפיע על התוצאה הסופית. השופט, השחקנים, הקהל, כולם סתם מחכים לשריקת הסיום, בלי להתאמץ. האתגר שלנו הוא להפוך את התקופה הזו ל"מאני טיים". לזמן הכי מכריע וחשוב. להבין שהכול פתוח, שגם מי שפישל בזום יכול להתחיל מחדש, שגם מי שצבר פערים יכול להצטיין. דווקא כיוון שהשנה הזו לא נוצלה היטב, זה הזמן לעירנות, לביצועים טובים. המשחק ממש לא נגמר. התוצאה עוד יכולה להשתנות.

הסטטוס היהודי: "רבי שמעון בר יוחאי עסק בתורת הסוד והקבלה. מה לנו ולזה? בכל שנה בל"ג בעומר מאות אלפי בני אדם, שהם ממש לא מקובלים ויודעי סוד, מכריזים: יש סוד בעולם הזה. יש רובד פנימי ועמוק. יש רבדים ודרגות שעוד לא הגענו אליהם, ויש במציאות יותר ממה שנראה בעין. זהו יום ההצדעה לפנימיות, לנסתר, למרומם" (הרב יוני לביא)