הפוליטיקאי

1.

הנושא הזה אולי שולי ביחס לבעיות של הממשלה הנוכחית, אבל נדמה לי שהוא נוגע בקרביים של תוכנת ההפעלה של יאיר לפיד. אולי זה השורש של מה שמרגיז רבים כל כך, והוא חורג מסתם התנגדות של אופוזיציה לקואליציה.

יאיר לפיד הוא אדם נורא נחמד. כשאני כותבת פה ביקורת עליו, לפעמים הוא מסמס אחר כך בחביבות. אבל הנחמדות הזאת מסתירה הנחות יסוד בעייתיות בנוגע ל"אנחנו" ו"הם".

ובכן, לפיד, אתה פוליטיקאי. גם אתה פוליטיקאי. אתה במקצוע של יעקב ליצמן, של ישראל כץ, של איימן עודה, של בנימין נתניהו. אתה לא עובד במקצוע אחר.

במשך שנים תקפת את הכספים הקואליציוניים בחריפות, כנראה באמת בצדק. עכשיו הגעת לשלטון (והדרך שבה תפרת עבור בנט, על ששת המנדטים שלו, את ראשות הממשלה מוכיחה שאתה יודע היטב להיות פוליטיקאי כשצריך). והופ, לפתע כספים קואליציוניים מחולקים בסכומי עתק של מיליארדים. 12 מיליון שקל ספציפית לחתולי הרחוב, על שמה של ח"כ יסמין פרידמן מיש עתיד. 85 מיליון שקל כ"הישג" אישי של ח"כ ניר אורבך וח"כ עידית סילמן, לחלוקה.

וכך אתה ואנשיך משנים כעת את הכללים תוך כדי משחק: נכון, כספים קואליציוניים זה רע - אבל לא כשאנחנו אלה שבקואליציה. כשהכסף בא מימין הוא מושחת. כשאנחנו אלה שמחלקים אותו, זה סיפור אחר לגמרי. לפיד אפילו כתב על כך את המשפט המופלא הבא: "במקום כספים קואליציוניים, הבאנו כסף למטרות טובות". וואו. אם יריב לוין מהליכוד היה משיג תקציבים לנוער בית"ר, או משה ארבל מש"ס היה מגייס כסף לטובת מורשת יהודי תימן ובוכרה, אלה "כספים קואליציוניים", ואם לפיד לוקח כסף ציבורי ונותן אותו למה שקרוב ללבו, אלה "מטרות טובות".

השר לשעבר יזהר שי ("כחול לבן") העז לומר את המובן מאליו: "אני שומע את נציגי המחנה שלי בממשלה מגנים בעוז על חרפת הכספים הקואליציוניים. ההיגיון שלהם: שחיתות הכספים הקואליציוניים נעלמת כשהם מופנים לצרכים ראויים לשיטתנו. לא, חברים, ממש לא".

יזהר שי הוא מתון ביחס לכל מה שלפיד אמר בעצמו בעבר, בתקופת נתניהו. הנה רק דוגמית: "הכסף הזה הוא של אנשים שעבדו ממש־ממש קשה, קמו מוקדם בבוקר, הלכו לישון מאוחר בלילה, שילמו מסים גבוהים... זה לא כסף של פוליטיקאים, זה לא יכול להיות כסף של פוליטיקאים, הפוליטיקאים בבניין הזה מתבקשים להסיר את ידיהם מכספם של אזרחי ישראל". שיכנעת. רק תפנים שגם אתה פוליטיקאי.

זה המשיך בפרשיית הג'ובים במוסדות הלאומיים. גיסה אחת של לפיד בקק"ל, קרובת משפחה אחרת בהסתדרות הציונית. גם כאן לפיד תקף בעבר בשצף קצף את חלוקת המשרות והתפקידים בארגונים האלה, רק כדי להתחיל לחלק אותם למקורביו, כשהתאפשר.

אבל הסיפור הוא לא זה, אלא שוב התגובה, היחס, חוסר היכולת להודות: גם אני פוליטיקאי, לא ירדתי מאולימפוס האלים לשבת עם בני התמותה בעלי האינטרסים. גם לי יש אינטרסים.

בעקבות הסערה, גיסתו של לפיד התפטרה השבוע מתפקידה בקק"ל. קרובת המשפחה השנייה שקיבלה תפקיד בשכר טרם עשתה זאת. ואז, בטקסט לפידי מופלא הוא הצליח, בשיא הרצינות, להאשים אחרים בהתפטרות של גיסתו. אני שמחה שהוא כותב שהגיסה אדם טוב וישר. אני מכירה רבים כאלה. אני מבינה שהיא נתקלה, לדבריו, בביקורת ברשתות. קוראים לזה חופש ביטוי. ואז הוא כותב שבקק"ל עובד גם שלמה, אחיו של אריה דרעי, והיא באה להילחם בתרבות הג'ובים שלו. רגע, ואולי הוא שם כדי להילחם בתרבות הג'ובים שלה? רק אצלה זה צדק נאצל ושמיימי, ואצלו הכל שחיתות? מאיפה ההתנשאות הזאת? אין פה צדיקים מול רשעים, יש פה אנשים שעוסקים בפוליטיקה ומשחקים בכלים הפוליטיים. קבוצות שנאבקות על תקציבים, אינטרסים וכוח.

ואגב, גם אח של דרעי יכול היה לכתוב טקסט אצילי על כך שהוא בא לדרוש צדק אחרי עשרות שנים של תרבות ג'ובים שמפא"י חילקה רק למקורביה.

מעניין מתי תוכנת ההפעלה הלפידית הזאת תופעל שוב. מתי נגלה שזה לא אותו דבר, ומה שנחשב עבירה עבור מחנה אחד, הוא ממש מצווה עבור מחנה אחר.

המון משפטים קיצוניים נאמרים לאחרונה. הרבה גידופים, הרבה עלבונות, הרבה צעקות בכנסת. אבל נראה שהמשפט הקיצוני ביותר נאמר בנועם, על ידי האיש הכל כך נחמד. "זו ממשלה נורמלית, של אנשים נורמלים", אמר לפיד. תחשבו רגע לעומק כמה המשפט הזה מעליב, יותר מכל צרחה של מירי רגב.

2.

לרוב, החיים לא מתנהלים כפי שתכננו. לטוב ולרע, המציאות מזמנת לנו הפתעות. בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", יעקב מוצא את עצמו במצב חדש ומאתגר: אחרי שנים באוהל החמים והביתי של יצחק ורבקה, הוא נאלץ פתאום לעזוב ולברוח. עשיו אחיו מתכנן להרוג אותו, ואמו רבקה מבקשת שיימלט. אפשר לנחש שיעקב חש בודד ומפוחד, לבד בעולם.

אבל התורה מוסיפה שני פרטים, שמשנים את התמונה. הרב ערן טמיר מבקש שנשים לב לדרך שבה יעקב מתמודד עם השינוי, עם המצוקה:

רגע לפני שיעקב יוצא לדרך, אביו יצחק קורא לו. הוא מברך אותו ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא מישראל לאזור חרן, ושם תמצא אישה ותקים משפחה. ברגע אחד יעקב הופך מפליט שבורח – לאדם שקיבל שליחות. הוא לא סתם נמלט מאחיו, הוא יוצא לבנות את עתידו.

כמה פסוקים אחר כך, יעקב חולם חלום. סולם יעקב המפורסם מופיע בחלום, ובחלום גם אלוקים מצטרף לדברים שאמר לו אביו: יש לך ייעוד חשוב. אתה עוד תחזור לכאן עם משפחה גדולה, שעתידה להיות הבסיס של כל עם ישראל. ועכשיו, יעקב יוצא לדרך מלא בביטחון ובתחושת אחריות. משמעות נוצקה אל תוך המציאות הקשה והמפחידה. הבריחה הפכה לבחירה.

את ההסתכלות הזו כדאי לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. כשנותנים לנו או לילדינו תפקיד, כשאנחנו בשליחות, כל העולם נראה אחרת.

הסטטוס היהודי: "בחלום יעקב נאמר: 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' – וזו כל עבודת האדם, לחבר שמיים וארץ" (רבי נחמן מברסלב)