המשך הדרמה התנ"כית

1.

אחריות אישית. זה לא ילך בלי זה. הכי קל להגיד "אבל בבלפור מפגינים אלפים" ולזלזל בהנחיות. הכי פשוט להגיד "אבל החרדים", "אבל הערבים", "אבל מסיבות התיכוניסטים", "אבל גמזו נכשל", "אבל אין ישיבת ממשלה" – אז למה שאני אהיה הפראייר שמקפיד על מסיכה וריחוק חברתי, ולא חי כרגיל? תלונות על אחרים – מוצדקות או לא – הן לא תירוץ להפקרות מוחלטת. להיפך. אם כל אחד יתרגם את הביקורת שלו לעשייה אישית פשוטה, להקפדה מחמירה יותר על הכללים, עוד יש לנו סיכוי לשנות כיוון. צריך לשנות את המשוואה: אתה פראייר כי אתה עדיין שם מסיכה? אתה פראייר אם אתה לא שם מסיכה.

2.

בואו נתעכב עוד רגע על איחוד האמירויות. נדמה לי שבתוך כל הדיבורים על סיפוח או מטוסים, ולצד התמונות הנרגשות עם מקומיים בגלביות, עוד לא לגמרי תפסנו את האירוע.

"הסכם אברהם", קוראים האמריקאים למה שהם מחוללים כעת במזרח התיכון, וזו בהחלט דרמה בסדר גודל תנ"כי. הרי לאברהם אבינו נאמר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה". פרשנינו (לא אלה שבאולפנים, אלה שבספרים) מסבירים שהכוונה היא שכל האומות כולן ירצו להצטרף לברכה הזו.

הביוגרפיה של שני האנשים שהובילו את המשלחת, עוזרת להבין את הסיפור: ג'ארד קושנר, או בשמו העברי יואל חיים קושנר, הוא סיפור הצלחה יהודי-אמריקאי. גדל בניו ג'רזי, גר בוושינגטון, למד בתיכון הדתי פריש, ואז באוניברסיטת ניו יורק ובהרווארד. אבל יואל חיים הוא גם הנכד של שני ניצולי שואה, שהיגרו מבלארוס לארצות הברית ב-1949. השבוע אמר: "כנכד של ניצולי שואה – הסכם השלום עם האמירויות אומר עבורי באופן אישי יותר ממה שניתן לבטא". המשמעות של השואה והתקומה היא קריטית בזהותם של יהודי אמריקה. אחרי כל האינטרסים הפוליטיים – ג'ארד מגשים את צוואת סבא וסבתא כשהוא עוזר למדינה היהודית הקטנה שקמה כאן להתבסס, להתחזק, להתברך.

את המשלחת הישראלית הוביל ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת. ההורים שלו, עזיזה ומכלוף, עלו ארצה ממרוקו, רחוק מאוד מבלארוס. הוא נולד בדימונה, הילד ה-12 מתוך 14 ילדי המשפחה, ושם למד בבית ספר יסודי. אחר כך המשיך לישיבת בני עקיבא בבאר שבע. הוא לא הגיע לדובאי מוושינגטון, אלא ממרכז שפירא, היישוב שבו הוא מתגורר, סמוך לצומת קסטינה. בעוד ג'ארד נאם באנגלית, בן שבת הרשים בערבית ובעברית העשירות שלו.

בני בניו של אברהם התפזרו לכל עבר, אבל חזרו השבוע להשכין שלום, כהמשך למסע שלו.

3.

ומאוויר הפסגות המדיני – ליומיום בדרום. הבמאי גל נבו העמיד מול המצלמה 15 פסיכולוגים שעובדים בעוטף עזה, ובסגנון התוכנית "סליחה על השאלה" שאל אותם שאלות. התוצאה מהפנטת.

האם תפס אותך פעם צבע אדום? הפסיכולוגים מתפוצצים מצחוק. זה קורה כל הזמן, אלפי פעמים. הם זוכרים צבע אדום כשהם על האופניים, ברכב, אפילו בשירותים, ככה כבר כמעט 20 שנה. לא מזמן התבקש אחד מהם לטפל בכלב, שחווה התקפי חרדה.

מה מפחיד אתכם, הם נשאלים, ועונים: החיים בחוסר ודאות תמידית, גם תוך כדי הריאיון הזה יכולה להיות אזעקה. ועוד פחד: הילדים שלהם. האם הם צורבים בהם שריטה? האם הם ישלמו מחיר? לאחת מהן יש סוללת כיפת ברזל ליד הבית. היא יודעת על שיגורים עוד לפני החדשות. פסיכולוגית אחרת מספרת על עולם הפוך: בית – הוא לא מקום בטוח. בלון צבעוני – הוא סכנה.

מה שנותן להם כוחות הוא הידיעה שהם עוזרים לאחרים. "אני עסוק בלהיות הגורם שמרים אחרים מהרצפה, אז אני נשאר למעלה", אומר אחד מהם. מילת המפתח היא משמעות. אנחנו עושים משהו משמעותי, הם חוזרים ואומרים, וזה נותן סיפוק.

רובם חיים בעוטף עזה בעצמם. למה? "95% אחוז מהזמן אנחנו חיים בגן עדן", מגיעה התשובה המפתיעה. "שדרות היא לא עיר, שדרות היא קהילה", מסביר תושב העיר. עמיתתו מתרגשת כשהיא מתארת את הקיבוץ הנפלא שלה. מתברר שתחת אש נקשרים למקום, וגם מצמיחים כוחות יוצאי דופן – סולידריות, ערכים, עמידה בלחצים, נחישות.

הקושי הגדול לדבריהם הוא לא הפלסטינים, הוא התחושה שהם נשכחו. הם מרגישים שהם חיים בעולם אחר, מקביל, כאילו לא חלק מהמדינה. "מה זה עוטף עזה? אנחנו עוטף ישראל. למה לקשר אותנו בתודעה שלכם לעזה?", שואלת אחת מהם. הצפייה בהם מזכירה עובדה שנהוג להדחיק: שבמרחק שעה ממרכז הארץ נמצא יקום מקביל, שחש לבד. זו אחריות, גם של כל אחד מאיתנו, לשנות את התחושה הזו.

4.

פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", מתארת מעמד יוצא דופן: כשהעם ייכנס לארץ ישראל, יהיה עליו לעמוד מול הר גריזים והר עיבל, ולשמוע ברכות מפי אנשים שיעמדו על הר גריזים, וקללות – מפיהם של אלה שיעמדו על הר עיבל. הרב שמשון רפאל הירש כתב בגרמניה, לפני כ-200 שנה, הסבר מרתק לטקס הזה: הר גריזים והר עיבל הם שני הרים זהים. הם ניצבים על אותה אדמה, אותה רוח נושבת עליהם ואותן טיפות של גשם וטל יורדות עליהם. למרות זאת הר עיבל צחיח ויבש, והר גריזים פורח.

כך הוא מנסח את המסקנה: "הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו. הן תלויות ביחסנו. כאשר נעבור את הירדן ונציג את רגלינו על אדמת ישראל, ניתן עינינו בשני ההרים האלה: המראה שלהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל".

הבחירה בידינו. זה היה נכון אז, ונכון גם כעת מול הדכדוך מהקורונה ובפתיחת שנת הלימודים המאתגרת. עלינו לבחור נכון וליצור תנאים שיצמיחו ברכה, ולא קללה.


הסטטוה היהודי: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (הנביא ישעיהו, מתוך הפטרת הנחמה שקוראים בשבת)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.