הלוויה, פיגוע, נתב"ג. תחנות השבוע

1.
ההלוויה הגדולה של הרב קנייבסקי ביום ראשון הזכירה לנו את אמיתות חיינו הפשוטות ביותר: יש הערכה עצומה בציבור לצדיק אמיתי ועניו. המגזרים השונים יודעים לכבד ולהסתדר. והמשטרה יכולה להיות גם מופת לסדר וארגון.
ארבע ההלוויות הנוראות ביום רביעי הזכירו לנו גם הן את עובדות היסוד: בניגוד לכל הפאנלים וימי העיון על הסכסוך שבינינו, הסכסוך האמיתי, המסוכן והרצחני הוא עם אויבינו. האויבים שלנו יכולים להיות גם מורה שקיבל משכורת ממשרד החינוך הישראלי, הצטרף לדאע"ש, קיבל רק 4 שנות מאסר ושוחרר. והמשטרה – יכולה להיות מקור למבוכה ולטשטוש ערכי.
אומרים שזיהוי הבעיה הוא חצי מהפיתרון. אין ספק שהשבוע הציף היטב את הבעיות.

2.
הצטרפתי השבוע לקבוצת הווטסאפ "לשמח בנתב"ג מספר 3". יש כבר שלוש קבוצות מלאות של מאות אנשים שחשוב להם להיות שם כשהעולים החדשים מאוקראינה מגיעים ולקבל את פניהם.

השבוע, אחרי שקיבלו עשרות טיסות, כבר פרסמו שם פרוטוקול מסודר ומרתק: "מניסיון, אנשים יוצאים בערך שעתיים אחרי הנחיתה. רק אז נתחיל בקבלת הפנים. נא להביא דגלי ישראל, שלטים וכיבוד ואוכל סגור בלבד. להגיע לטרמינל 1 ולהתקבץ, ולא להתחיל לשיר עד שלא ראיתם אותם יוצאים כי כל המולה שלא לצורך – תקפיץ את אנשי נתב"ג. כשמתחילה קבלת פנים, לתת מרחב מעבר לעולים. לא לדחוף דגלים לתוך המעבר. כיבוד – יש להציע ולא לדחוף. סוכריות – להציע שייקחו מהשקית, בתרבות שלהם לא לוקחים סוכרייה ישר מהיד. בשום אופן לא לזרוק שום מאכל לעברם, גם לא סוכריות, זה לא בר מצווה בבית כנסת. צריך ליצור אווירה רגועה, שמחה אבל לא רועשת. בלי שירי חודש אדר (הם לא מכירים את האווירה). שירים טובים ומומלצים: הבאנו שלום עליכם, עושה שלום במרומיו, הנה מה טוב ומה נעים, כל העולם כולו, הבה נגילה. גיטרות – כן. דרבוקות – לא. אמצעי הגברה – לא. תזכרו: הם ברחו מהבית ולא עשו עלייה מבחירה. הרבה רגישות. הרבה חיוך, וגם הרבה סבלנות. לפעמים טיסות מתעכבות אפילו בכמה שעות".

ביקשתי לדבר עם מי שכתב את ההוראות האלה. דביר דותן, רכז בני עקיבא בירושלים. הוא נמצא שם כבר כמעט חודש, מהטיסה הראשונה. "הלילה הראשון היה מדהים", הוא משחזר. "בהתארגנות ספונטנית הגיעו 300 איש בשתיים וחצי בלילה. הטיסה אפילו לא הופיעה בלוח הנחיתות, המידע עבר מפה לאוזן. עכשיו אנחנו עובדים יותר מסודר. אנשים מכל הארץ רוצים לבוא, יחידים, משפחות, בתי ספר ותנועות נוער. אני מנסה לנהל את זה. לפעמים נוחתים בנתב"ג ישראלים שסתם חוזרים מסקי, והם כבר נשארים איתנו לקבל את העולים".

כמעט תמיד הוא בשטח, ואם לא – הוא מלווה מרחוק. "אני מכוון לפעמים שעון לשתיים בלילה וקם בבית כדי לבדוק שהטיסה נחתה בזמן, ואז מודיע לקבוצה שרוצה להגיע שתצא לדרך. פעם הגיעה קבוצה גדולה, ובסוף יצאה אליהם רק משפחה אחת, עם תינוקת בת שבועיים. היה שווה לחכות רק בשבילם, הם ממש התרגשו. פעם הודיעו לנו שמגיעים ביחד סבתא, אימא וילד קטן, ואמרו שאין להם כלום. הבאנו בגדים, נעליים, מעילים, שיהיה להם עם מה לצאת מנתב"ג. אפילו דירת אירוח מצאנו פעם למשפחה, שפשוט לא היה לה לאן ללכת. עכשיו המדינה כבר נכנסה בצורה יותר מסודרת לסיפור, וגם אנחנו, עם הזמן התבגרנו".

הוא מחייך כשהוא נזכר בימים הראשונים: "בהתחלה הנוער חשב שהוא מקבל את נתן שרנסקי. עכשיו קלטנו את האופי שלהם. אנחנו מציעים בעיקר חיוכים, שלט חגיגי, סנדביץ' טרי, בלי בלגן ישראלי. ראינו כמה הם אוהבים את 'הבה נגילה', שבשבילנו הוא שיר חרוש כמובן. היום הסיוע שלנו יותר מדויק – אנחנו עוזרים עם המזוודות, סוחבים להם תיקים לאוטובוס. לפעמים הם צריכים לראות במפה לאן הם מגיעים. בארבע בלילה מגיע בן אדם ורוצה לנסוע לאח שלו בנהריה. איפה זה נהריה? אנחנו ניקח אותו לתחנת המוניות, נלווה אותו".

אני שואלת אותו למה זה כל כך חשוב לו לא לפספס אף טיסה, אף עולה. "תראי, כשאני בשטח אני בשליטה, בודק שהכול מתקתק, אבל בכל פעם ברכב בדרך חזרה הביתה יורדות לי דמעות. אלה משפחות שעזבו בית, שהחיים שלהן נחרבו, ואני העליתי להם את החיוך הראשון על הפנים בארץ ישראל. לא סתם הרבה אנשים בוכים בעצמם כשהם רואים אותנו, הם מרגישים שהם הגיעו הביתה. בסוף, לנצח, אלה הרגעים הראשונים שלהם בישראל, הם יזכרו את זה כל החיים".

3.
פרשת השבוע, פרשת שמיני, מפרטת את דיני הכשרות שמעצבים את השולחן והצלחת היהודיים כבר אלפי שנים. פסוק אחרי פסוק מסבירים מה מותר ומה אסור לאכול. את הסיפור הבא סיפר לי עו"ד אור אלון, בעלה של ציפי חוטובלי, שגרירת ישראל בלונדון, אחרי המפגש של בני הזוג עם מלכת אנגליה:
"רב אחד הוזמן לאירוע עם משפחת המלוכה, והביא איתו מראש צלחת וסכו"ם ומנה משלו, בגלל כללי הכשרות. כולם עמדו לאכול, הוא ארגן לעצמו את הכול, ואחרי כמה דקות הודיעו שעכשיו צריך להחליף מקומות, כדי שכולם יכירו את כולם. אז הוא לקח את הצלחת והסכו"ם איתו, למקומו החדש. היה שם חבר יהודי מתבולל שצחק עליו: 'מה אתה בא עם צלחת וסכו"ם? כשרות זה מביך, פרימיטיבי, זה מבייש אותך מול המלכה'. ואז, בעודו הולך למקום החדש עם הסכו"ם, עוצר אותו הנסיך פיליפ ואומר: 'אדוני, לא צריך, יש שם סכו"ם'. הוא ענה לו: 'לא, אני יהודי, אנחנו שומרים כשרות'. הנסיך פיליפ הסתקרן, שאל שאלות ואז קרא למלכה ואמר לה: 'את חייבת לשמוע'. הרב התחיל לספר למלכה מחדש את הכול, והם עמדו והקשיבו לו, מרותקים. פתאום היהודי שלעג לו ראה שהוא מדבר עם המלכה, התקרב כדי לראות מה קורה, ואמר לזוג המלכותי: 'אתם יודעים, גם אני יהודי'. הסתכלה עליו המלכה ואמרה: 'ואיפה הצלחת שלך?'...".
אור אלון סיפר שהוא נזכר בסיפור הזה הרבה בשליחות הדיפלומטית הזוגית. "המורשת שלנו היא לא משהו שצריך להסתיר ולהצניע אלא משהו שצירך להתגאות בו. אנשים שמחים לשמוע, סקרנים, מעריכים. אפשר וצריך לשמור על הייחודיות שלנו".