מישהי אמרה לי השבוע משפט יפה: "הלוואי שאתרגש לקראת ליל הסדר כמו שהתרגשתי לקראת המדגם". אז הנה ניסיון להוסיף טעם ותוכן לחלק מהתחנות לאורך הלילה הגדול הזה.
-
ביעור חמץ
24 שעות לפני שיושבים לשולחן הסדר מבערים את החמץ, בסיומה של תקופה שהוקדשה לניקיונות, סידורים והכנות. אני אישית כותבת כעת את הדברים תוך כדי כיבוס הילקוטים של הילדים ואחרי שאיבת פירורי קורנפלקס מהמושב האחורי של האוטו. למה זה חשוב? מה זה משנה? למה העם היהודי מקרצף ומסייד ואז מחפש פירורים של לכלוך, אבק וחמץ?
השבוע רץ ברשתות החברתיות הטקסט הבא שמסביר כמה הדיוק והדקדוק אינם מגוחכים, הם הבסיס להכול: "אנחנו מחפשים אחרי כל פירור וגרגר. למה זה חשוב לרדת לפרטים הקטנים? תשאלו את בנט איך זה לחפש בסדקים ובפינות אחרי כל קול. אנחנו צריכים להקפיד על זמן הכנת המצה, שהקמח לא ייתפח יותר מדיי, שלא יחמיץ, וזה קורה תוך שניות. תשאלו את בנט, שהפער שלו למעבר של אחוז החסימה היה 0.0003 מסך הקולות. קצת לפני חג שכולו ירידה לרזולוציות ולפרטים, קיבלנו תזכורת כמה זה חשוב".
-
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח
ליל הסדר נפתח בהצהרה: זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. כל מי שרעב ונזקק – שיבוא ויאכל, שיצטרף אלינו לשולחן הפסח. אנחנו מכריזים על כך שיצאנו לחירות, והדבר הראשון שאנחנו עושים כאנשים חופשיים הוא לדאוג לאחר. חירות היא לא לשים את עצמך במרכז, אלא לשים לב לצורכי הזולת.
כשהחללית בראשית יצאה לעבר הירח, נזכרתי מה קרה כשהאדם הראשון נחת על הירח והעולם כולו נרעש. הרב יוסף כהנמן חייך אז, הסיט את הווילון מהחלון שבחדרו, הביט אל הירח ועל האנשים שברחוב בחוץ ואמר: "האדם אולי הגיע לירח, אבל האדם לאדם עדיין לא הגיע". כלומר: יותר קל להגיע לירח מאשר להגיע איש אל רעהו. קל יותר להגיע להישגים מדעיים מאשר להישגים אנושיים, של יצירת יותר אחווה וקרבה והבנה בינינו. ליל הסדר מתחיל בניסיון לקרב בין אדם לאדם.
-
וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח
לא היה לנו למה להשוות את שריפת קתדרלת נוטרדם השבוע. מול התדהמה והצער, חלחלה בי ההכרה שאין לנו מונומנט דומה. מאז חורבן הבית, לא בנינו פירמידות, אובליסק או אנדרטה. לא השקענו בהקמת מבנים מרשימים, כי יש לנו דרך הנצחה אחרת – סיפור. וכך כותב הרב פרופ' יונתן זקס: "לפני שלושת אלפים שנה היו מצרים וישראל אומות שהציגו לעצמן את השאלה הבסיסית ביותר: איך להביס את המוות? איך להשתתף בדבר שיחזיק מעמד לאחר שלא נהיה פה עוד? התשובה של המצרים קסמה במשך שנים לקיסרים ולעריצים: אנחנו גוברים על היותנו בני-תמותה באמצעות בנייה של אנדרטאות שישתמרו במשך אלפי שנים. אם היינו יכולים לחזור במנהרת הזמן ולספר לאותם מצרים פרעונים שהאימפריה שלהם לא תשרוד, ודווקא אותם עבדים עברים, בני ישראל, ישרדו – הם היו חושבים שזה אבסורד. אבל תשובתם של היהודים לשאלה הזו הייתה שונה בתכלית: 'והגדת לבנך'. על סף קבלת חירותם, נאמר לבני ישראל שעליהם להיות אומה של מחנכים. החירות, הסביר להם משה רבנו, אינה מושגת בשדה הקרב, אף לא בזירה הפוליטית. אתה זקוק למשפחות ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידאלים שלך יועברו לדור הבא ולעולם לא יילכו לאיבוד. משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית פירמידה, אלא בחקיקת ערכיו בלבות ילדיו, ואלה בלבות ילדיהם, וכן הלאה עד קץ הימים. בני ישראל בנו אנדרטאות חיות, העדיפו מילים והוראה על פני אבנים, לא ראו באלוקים כוח משעבד אלא כוח משחרר, ובמקום סגידה לשליטים רבי-כוח עמדו על כבודם של האלמנה, היתום, הגר, הפגיע, החלש והמוזנח. אלה היו אבותינו, ואנחנו יורשיהם".
זה מה שיש לנו. סיפור. וכל המרבה לספר – הרי זה משובח.
-
וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם
זהו אחד הקטעים המפורסמים והמרגשים בהגדה. לרוב לא אומרים אותו אלא שרים אותו. יהושע בנש"ק שלח לי השבוע את הקטע הבא: "תנו לי שלוש דוגמאות לכך 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו'. כך היה שואל אבא שלי, הפסיכולוג ד"ר אביגדור בנש"ק, בליל הסדר, ואנחנו מיד התחלנו לשלוף: בששת הימים ניסו להשמיד אותנו, במלחמת יום כיפור גם. המרד הערבי ותקופת הפרעות זו דוגמה נוספת ומעל הכול כמובן השואה. הידענים שבינינו הוסיפו את תקופת האינקוויזיציה וחורבן יהדות ספרד. אתם מבינים, אמר אבא אחרי ששמע את התשובות, הטקסט הזה 'שבכל דור ודור' נכתב מאות שנים לפני שאפילו אחד מהאירועים האלה התרחש. ואז הבנו שזה לא שאנחנו חיים בתקופה שהגויים מרימים ראש ומנסים שוב ושוב להשמיד אותנו. אנחנו חיים בתקופה שהיהודים מרימים ראש.
"ואבא שלי, שזוכר את הכרזת העצמאות של ישראל כילד בארצות הברית, שביקש להתנדב במלחמת ששת הימים, שעלה ארצה עם אימא שלי ועזב את החיים הנוחים, שהיה קצין בריאות נפש במלחמת יום כיפור, היה מסיים ואומר: וזה ילדים, ממש לא מובן מאליו. אשרינו שזכינו לחיות בתקופה הזאת. והמילים שבהמשך ההגדה כבר התגלגלו באופן טבעי: לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל...".
-
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם
המשפט הזה בהגדה הוא אתגר. איך אפשר להוכיח גם היום שאנחנו בני חורין, לא משועבדים? בימים אלה קיבלתי דוגמה לחירות כזו, למסירות נפש אקטואלית. בתוך סערת הבחירות, התרחשו כאן בחירות אחרות לגמרי: תחרות הרובוטיקה הארצית FRC נערכה לפני כשבועיים בהיכל מנורה מבטחים. 45 קבוצות התמודדו בה ובנו רובוטים מתוחכמים. אחת המנצחות הייתה קבוצת "טריגון" של תיכון אמי"ת במודיעין, שהתבשרה שתיסע בפסח לתחרות העולמית בדטרויט, ארצות הברית, ותתחרה גם בשביעי של פסח ובשבת שאחר כך. הם היו צריכים להחזיר תשובה עד למחרת, יום שישי ב-12 בצהריים. התלמידים החלו במרתון שיחות, התכתבויות והתלבטויות: האם לטוס ולהשתתף רק בחצי מהתחרות עד כניסת החג, ואז לפרוש? לבסוף קיבלו בעצמם, ללא מבוגרים, את ההחלטה לוותר על ההשתתפות. השבת והחג חשובים יותר, הסבירו. הזכות עברה לזוכים במקום הבא, קבוצת "אקסקליבר" של ישיבת בני עקיבא לפיד, גם היא במודיעין. עד מהרה הודיעו גם הם: לא נטוס. לתחרות תצא לבסוף קבוצה משוהם, שתיקח איתה באופן סמלי את הדגלים של שתי הקבוצות האחרות.
על ההחלטה של להקת שלווה שלא לחלל שבת באירוויזיון שמענו הרבה. על ההחלטה הזו הרבה פחות. מי שסיפר לי עליה הוא ד"ר אורן ברזל, מנהל מחלקת השיקום בתל השומר, חוזר בתשובה, במקור קיבוצניק מהצפון. הבן שלו גלעד לומד בתיכון אמי"ת, וכך הוא כתב: "בעבודתי בשיקום אני רואה הרבה אנשים גיבורים. אני לא משווה, אבל הוויתור הזה של בני גלעד וחבריו על התחרות ריגש אותי באופן מיוחד. זו גבורה מסוג אחר. היכולת של הילדים האלה לדחות פרס, פרסום וכבוד, בלי שום עלבון, בראש מורם, באהבה, זה לא דבר פשוט".
אין שום סוף הרואי לסיפור הזה. אף אחד באמריקה לא דחה לכבודם את התחרות, ואיש לא העניק להם פרס תנחומים מרשים. את חג הפסח הם יחגגו במודיעין ולא בדטרויט, אבל בידיעה שהם ניצחו לא רק בתחרות הרובוטיקה.
-
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ
רגע, זה לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, לבקש דבר כזה. לכן חשוב להבהיר: אנחנו לא יוצאים למבצעי נקם פרטיים. אנחנו הרי נלחמים באויבינו תוך שמירה על מוסר וצלם אלוקים, כידוע. אבל מותר לנו להתפלל. לבקש שהטוב ינצח כבר את הרע, שמבקשי נפשנו יושמדו.
זו לא בקשה אמורפית, הקרב הזה הרי לא מפסיק להתנהל. אלה הם האנשים שנרצחו על ידי מחבלים, מפסח שעבר ועד פסח זה. בפסח שעבר הם עוד ישבו לשולחן הסדר: לוחם דובדבן רונן לוברסקי שנפל ליד רמאללה. סמל ראשון אביב לוי מגבעתי שנהרג ברצועת עזה. יותם עובדיה מהיישוב אדם. ארי פולד מגוש עציון. קים לבנגרונד יחזקאל וזיו חג'בי שנרצחו באזור התעשייה ברקן. עמיעד-ישראל, התינוק של שירה איש-רן, שהייתה בהריון. שני לוחמי חטיבת כפיר יוסף כהן ויובל מור-יוסף, שנרצחו בגבעת אסף. הנערה אורי אנסבכר. סמ"ר גל קיידאן והרב אחיעד אטינגר שנרצחו בצומת אריאל.
מול גלי הרשעה והאלימות והשטנה, אנחנו מבקשים צדק אלוקי.
-
אֶחָד מִי יוֹדֵעַ, אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ
לכאורה זה שיר ילדים חביב. למה הוא הפך לחלק כל כך משמעותי בליל הסדר? לפי אחד ההסברים, "אחד מי יודע" הוא סוג של משחק אסוציאציות, מבחן עצמי. עברנו תהליך לאורך הסדר, ועכשיו אנחנו בודקים האם המסרים הוטמעו. כששואלים אותנו אחד מי יודע, על מה אנחנו חושבים? האם המילה 'אחד' מזכירה את האחד בחודש, אז המשכורת נכנסת? והמילה שתיים, מזכירה מי מספר שתיים בפריימריז, או את שני לוחות הברית? וארבע, ג'יפ ארבע על ארבע? ושניים עשר, את מספר חודשי האחריות למכונת הכביסה החדשה? השיר הזה בודק איפה הראש שלנו נמצא אחרי לילה שלם שכולו חינוך: ארבע זה קודם כל ארבע האימהות, שניים עשר זה קודם כל שניים עשר השבטים, ורכיבי הזהות האלה אמורים להיות עולם התוכן הכי טבעי שלנו בסוף ליל הסדר. חג כשר ושמח.