היישוב החרדי שהשתלט על הקורונה

1.

היישוב החרדי הזה היה "בירת הקורונה", והצליח להחלים. עכשיו המודל שלו יכול לעזור לכולנו. נכנסתי השבוע לקנות משהו בקרית יערים (המכונה גם טלז סטון). הורדתי לרגע את המסכה אל הסנטר, ובתוך שתי שניות ננזפתי. "סליחה, מסכה", העירו לי, ובצדק. יצאתי לסיבוב קצר ביישוב וגיליתי מקום שנראה כמו פוסטר לשמירה על ההנחיות. ריחוק חברתי, מסכות, אלכוג'ל בכל מקום ואפס התקהלויות.

בגל הראשון של הקורונה כונתה קרית יערים "ווהאן של ישראל". מה קרה שם מאז? "אנחנו לא רוצים להתבכיין על סגר ועל אפליה, אנחנו דואגים לעצמנו", אמרה לי אישה מקומית. חברתה הוסיפה: "אנחנו לא שומרים על הכללים בגלל האכיפה והקנסות, אלא כדי לשמור על חיינו. הגישה פה הרבה יותר בוגרת ואחראית".

צילצלתי לראש המועצה, יצחק רביץ, שבדיוק סיים להפיץ עדכון יומי לתושבים. "ביישוב של 6,500 איש, יש לנו היום 29 חולים, וגננת משלימה שהסתובבה בכמה גנים הכניסה כמה מאות לבידוד. הבשורה הטובה היא שכל ה־29 נדבקו בגלל אנשים מחוץ ליישוב. אין הדבקות בתוך היישוב, כי מאוד מקפידים פה. לכן העליתי אתמול קמפיין: 'אם לא חייבים — לא יוצאים מהיישוב'. האוטובוסים שעברו פה היום יצאו חצי ריקים. בדיוק סיפרתי את זה לחיים מנדל שקד, ראש מועצת הר אדר הסמוכה. יישובים קטנים צריכים להטיל עכשיו מעין 'סגר עצמי מרצון', כדי לא להביא לסגר אמיתי. להתכנס בבתים, עד יעבור זעם. בתוך היישוב יש קמפיין מתחילת המגפה: לא לארח, לא להתארח".

שאלתי אותו למה התושבים משתפים ככה פעולה. "זה לא קנסות ואכיפה. אנשים נענים כי אנחנו הכי שקופים איתם. הם מקבלים מידע כל הזמן, כל יום יודעים אם יש חולה אחד יותר או פחות. אנחנו חוקרים כל חולה הרבה יותר מהר מקופות החולים. המועצה עושה חקירה אפידמיולוגית משלה. כלומר, לפני שהם מצלצלים, אני כבר יודע מה המסלול שלו ומה ההשלכות. אנשים חשים אמון כי אנחנו לא שולחים אותם סתם לבידוד. אי־אפשר להגיד להם, 'תיכנסו הביתה, שלום על ישראל'. אנחנו איתם. אם אתה דורש משהו, תעזור לאנשים לקיים אותו: כל מבודד מקבל טלפון יומי. יש צוות שזה תפקידו, לבדוק מי צריך עזרה בקניות, תרופות, מי מרגיש לבד. בנוסף, כל מי שמעל גיל 65 מקבל טלפון יומי לשכנע אותו להישאר כמה שיותר בבית. אם צריך, גם אני מתקשר לעודד ולשכנע. היה למשל תושב שלא רצה לעשות בדיקה. צילצלתי והסברתי לו שהוא מציל את עצמו ואת המשפחה שלו. להבדיל, יש לי בת בבידוד בעיר אחרת, שלא קיבלה טלפון עד היום.

"בנוסף, השקענו מאות אלפי שקלים בערכות תוכן שגם יישובים אחרים אימצו. לא סתם חוברת צביעה. משחקים מושקעים, דיסקים, ספר ילדים על הקורונה, תחרות כתיבה של 'חידושי תורה' בקרב התושבים. מוזיקאים מהיישוב עוברים בין הבתים ושרים, עם יחס מיוחד למבודדים ולקשישים. יש פה שליחים שעוברים דלת־דלת ומחלקים דברים, החל מחלות לשבת ועד עיתונים.

"גילינו ש־70 אחוז מהתושבים עושים קניות בירושלים. הקמנו פה סופר באוהל ענק, במחירים הכי זולים שיש. בתוך 48 שעות קיבלנו אישור ממשרד הבריאות, מהמשטרה ומכיבוי אש. כולם נרתמו, וזה עובד מדהים. אני לוחץ על הקופות כדי לקבל כמה שיותר בדיקות. האינטרס שלנו זה לבדוק כל הזמן, כמה שיותר, וכמובן להוציא חולים למלוניות. פיקוד העורף עובד איתנו נהדר, אנחנו באותו ראש".

הוא אב ל־12. רעייתו, רבקה, היא ראש הסגל בבית הנשיא. כמו ראשי ערים אחרים, הבין שהוא מנהל כעת "מיני מדינה". רביץ עוד רחוק מלסכם, אבל שאלתי מה מסקנות הביניים שלו. "התחלנו הכי גרוע שיש, ואולי לכן הבנו מהר שאנחנו באירוע ענק, שמצריך שינוי גישה. לא נכנסנו לאופוריה בסוף הגל הראשון. הממשלה נתפסה לא מוכנה, אבל אנחנו לא פירקנו שום דבר. לא אמרנו, 'צאו, תעשו חיים'. בתקופה שבה היו אפס חולים חשבנו לקחת תקציבים לדברים אחרים, ואני שמח שלא סגרנו כלום. עכשיו מתחילים להיערך לחגים. זה לא קל, אבל יצרנו פה אפילו איזו גאוות יחידה. כולנו נלחמים יחד".

כמה קשה למצוא איזון, בפרט בחופש הגדול, בפרט בימי הקורונה. לדעת להבדיל בין המשפחה לעבודה, בין הבית לבין החוץ, בין הילדים לבין הווטסאפ.

2.

השבוע, עם קריאת פרשת מטות־מסעי, נסיים את ספר במדבר. את כל המסע של ספר במדבר עברנו כשגם אנחנו במובן מסוים במדבר. חומש שלם בצל הקורונה. קריאת התורה התבצעה בבתים פרטיים, במניינים בחצרות הבתים, במרפסות, במניינים קטנים בתוך בתי הכנסת, מתוך ריחוק חברתי, נזהרים שלא להתקרב יותר מדי אחד לשני, בטח שלא לרקוד ולחבק, כמו פעם. נדמה לי שהפעם נכריז בכוונה עצומה את מה שאומרים עם תום הקריאה: חזק, חזק ונתחזק. אנחנו צריכים חיזוק.

בפרשה השבוע, מתייצבים שבט ראובן ושבט גד ואומרים למשה רבנו כך: "גִּדְרֹות צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". שימו לב לסדר: קודם בונים גדרות לצאן, אחר כך ערים לילדים. קודם הביזנס, אחר כך המשפחה. בתשובה שנותן להם משה רבנו הוא הופך את הסדר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". קודם כל תדאגו לילדים, אחר כך לצאן. זה כמובן לא רק סדר כרונולוגי, אלא גם סדר עדיפויות שמשקף הכרעה ערכית. הכסף הוא לא המטרה אלא האמצעי, המטרה היא לחנך את הדור הבא ולהנחיל גם לו סולם ערכים נכון. רש"י כותב על שבט ראובן ושבט גד, ועל המשפט שיצא מפיהם: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם. אמר להם משה: לא כן. עשו העיקר — עיקר, והטפל — טפל".

המילים העתיקות האלה עדיין נכונות, וזה ניסיון קשה עד היום. הלוואי שלא נחליף ונתבלבל בין עיקר לטפל.


הסטטוס היהודי: "כשיצאתי מאושוויץ הייתי אדם צעיר ולמדתי כי שני דברים יצר האדם בשנות המלחמה: את פצצת האטום ואת הפניצילין. נאמר 'ובחרת בחיים', כלומר: ישנו פניצילין שמתפקידו להחיות את בני האדם, וישנה גם האצבע היכולה ללחוץ על הכפתור". (סופר השואה יחיאל די־נור, ק.צטניק, שבשבת חל יום השנה לפטירתו)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.