האתגר הגדול מול הקורונה כעת

1.

הסיפור האמיתי הוא הפער. הקורונה מגדילה את הפער. אנחנו עוסקים רבות בפתיחת שנת הלימודים, אבל כל הזמן מתייחסים ל"כיתות א'" או "כיתות י'" כאל דבוקה אחת – כמה ימים בשבוע הם ילמדו, וכמה זמן יהיו בבית, ואיך ילמדו משם – כאילו מדובר בחבורה אחת שפשוט עושה מה שאומרים לה.
כיתות א' מורכבות מילדים שיסתדרו היטב, כי ההורים ילמדו איתם בבית, וידאגו לחוגים ולהעשרה, וישימו לב לתכנים שהם צורכים, אבל מורכות גם מילדים אבודים בלי מסגרת, עם תנאי פתיחה אחרים לגמרי, שעלולים לא לדעת לקרוא ולכתוב כמו שצריך. זה נכון בכל הגילים: יש בני נוער שהקורונה היא בשבילם מכה קטנה בכנף, ויש כאלה שאצלם זוהי רעידת אדמה שהזיזה וטלטלה את כל חלקי חייהם. פעם שני הסוגים האלה היו נפגשים בכל בוקר באותה כיתה, וקיבלו לפחות את אותה חבילת בסיס. עכשיו הבית והרקע שלהם משפיעים יותר מכל. זה לא רק המצב הסוציו-אקונומי. גם ילדי תפנוקים עם הורים קרייריסטים יכולים להיזנח כעת לצד הדרך. גם בעלי לקויות למידה קלות שעלולות להפוך לקשות.
דיברתי עם מחנכת שסיפרה ש-80% מהכיתה שלה ביסודי השתתפו היטב בשיעורי הזום. בהתחלה היא הייתה מרוצה. אחר כך הבינה שה-20% שלא נמצאים כלל – הם האתגר האמיתי. "ה-80% יסתדרו, הם חזקים, הם מבתים חזקים, אני פחות דואגת להם. אבל יש ילדים מנותקי קשר. יש ילד שההורים שלו לקחו אותו לעבוד איתם במכולת המשפחתית, מתחילת הקורונה. הייתי מצלצלת בבוקר ושואלת למה הוא לא בזום, והוא היה עונה לי מאחורי הקופה. הוא בן 10".
מדריך נוער סיפר לי: "אני מכיר נערים שבלי מערכת החינוך, לא ייצאו לעולם לטיול בארץ ולא ייכנסו לעולם למוזיאון. אני מסתכל עליהם אחרי חצי שנת קורונה ורואה תוהו ובוהו בעיניים".
גם אנחנו יכולים וצריכים לחפש את הנערים האבודים האלה סביבנו ולעזור. פרשת השבוע, פרשת "ראה", היא תזכורת שנתית לערבות ההדדית הזו, לצורך התמידי לדאוג לחלש ולנזקק. שוב ושוב מזכירה הפרשה את האביון, האלמנה, הגר, היתום – וקוראת למי שיש לו לשים לב אל מי שאין לו.
אבל גם המערכת צריכה להתגייס. שירלי רימון, מנהלת מינהל החינוך של עיריית תל אביב, העלתה השבוע את הנושא לדיון פתוח ברשת. "סוף סוף קיבלנו גמישות ואוטונומיה", כתבה וניסתה למצוא את המתוק בתוך המר הזה, ושאלה מה עושים עם אותם מנותקי קשר. ההצעות שעלו מהשטח הן רבות: מיפוי של כל הילדים הנושרים, חונך אישי לכל תלמיד, ביקורי בית של מורים, תלמיד שאחראי להשלים איתם את השיעורים, מורה שאחראי בבית הספר רק על התלמידים האלה ועוד ועוד.
לפני כל זה, צריך להיות ברור לנו שזה הנושא החשוב ביותר כעת. העובדה שהעובדים הסוציאליים שבתו ועכשיו פרויקט היל"ה לנוער בסיכון נמצא בסכנת סגירה – מעידה שעוד לא הבנו שאנחנו נלחמים כעת עבור אותם 20%. שגם הם, למרות שאינם בני שישים פלוס, הם "קבוצת סיכון".

2.

לפני כמה שנים הרציתי במרכז "שפע" בניהולו של הרב עדין (אבן ישראל) שטיינזלץ. בתום הערב, אחד מעוזריו הכניס אותי לפגישה קצרה בחדרו. כשיצאתי, מיהרתי להקליד לעצמי את כל מה שזכרתי, כדי לנצור. ביום שישי האחרון נפטר הרב, חתן פרס ישראל, שביאר את התלמוד והתנ"ך וכתבי החסידות והרמב"ם. חזרתי אל הקובץ ההוא. מצאתי שם דברים אישיים, אבל גם כמה מהדברים שנראה לי שכדאי שעוד אנשים יקראו.
הוא שאל תחילה על חזרתי בתשובה, וסיפר על הפיכתו שלו לדתי: "טוב, לך כבר אפשר להגיד את האמת: כשחוזרים בתשובה ומקבלים עול מלכות שמיים – מבינים שלא קיבלנו תשובות לכל השאלות בחיים. רק החלפנו שאלות קטנות בשאלות גדולות. כשאתה חוזר בתשובה אתה לא מקבל תשובות, אתה מחליף את השאלות של ילדותך בשאלות עמוקות יותר. השאלות עולות ברמה כל הזמן. וככה אתה נע משאלה לשאלה, כל פעם שאלה עמוקה יותר, זה לא אומר לחיות עם כאב לב, לא לא, אבל זה כן אומר לחיות עם כאב ראש. לחשוב כל הזמן".

אחר כך סיפר על מפעל חייו – הנגשת היהדות: "הבורות היא דבר נורא. זה הדבר המרכזי – בורות. רוב הידע של הישראלים על הדתיים, ובטח על החרדים, דומה לידע שלהם על הערבים. ממש ככה. הם יודעים עליהם אותו דבר, ואפשר למכור להם סיפורי אגדות. רוב הזמן מוכרים להם סיפורי אגדות.
"אני אספר לך סיפור: פעם אישה אחת סיפרה לי ששלחו אותה מאמריקה לפנימייה של בנות באנגליה. היא הייתה בת 10, ואמרה שם לבנות שהיא יהודייה, אז הן רצו למשש את השיער שלה כדי למצוא את הקרניים. באמת. זה קרה במאה ה-20. ילדות אנגליות בנות 10 חושבות שליהודים יש קרניים. זה נכון מאוד גם ביחס פה בארץ ליהודים הדתיים: חושבים שיש להם קרניים. ממש חושבים שיש להם קרניים.
"אני אספר לך עוד סיפור אחד אחרון ואז אני אזרוק אותך", הוא חייך. "היה פעם מדען יהודי ושמו נורברט ווינר, הוא היה אבי תורת הקיברנטיקה. הוא אמר משהו מעניין על גילוי האטום. הוא אמר שהסוד הכי גדול התגלה ביום שבו הבינו לראשונה שזה אפשרי. הרי עד אז הרוסים אספו מידע, והאמריקאים התקדמו, והרוסים חיקו אותם, וכולם עסקו בזה, אבל ביום בו הוטלה הפצצה, מה התברר? מה הסוד הגדול שנחשף? שזה אפשרי! ומאז כל חוקי המשחק השתנו. אפשר לשגר פצצה. מה הקשר אלינו? יהודים משדרים לעולם שהתורה הזו, המסר העתיק הזה, שכולם מדברים עליו כל הרבה – זה אפשרי. אפשר לחיות כך. זה משנה את חוקי המשחק".


הסטטוס היהודי: "נתפסים אנו לאשליה כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של המלאך, שלפיה הכל פשוט. וכי עלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות? את תבוסותינו ונפילותינו ואת היעדר נוסחת האושר? אין בחינוך דבר טוב יותר מכנותו הגמורה של המחנך" (המחנך יאנוש קורצ'אק, שהשבוע מלאו 78 שנים להירצחו בשואה)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.