מהי תמונת הניצחון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

מצאתי את תמונת הניצחון שלי. ביום שלישי בערב הסתיימה ההפוגה הקצרה של תושבי קיבוץ כרם שלום בעיר ירוחם. עמית כספי, מתושבי כרם שלום, לקח את המיקרופון באירוע המאולתר וביקש להודות לתושבי ירוחם על האירוח החם. הוא לא דיבר על סימטריה בין שני הצדדים, הוא לא אמר שהחמאס יורה בגלל בן גביר, הוא דיבר מהלב על אמת פשוטה, שאולי אנחנו לא שומעים מספיק. הנה הדברים של כספי, שצילם העיתונאי אלישיב רייכנר:
"אתם לא מבינים איזה שקט הבאתם עלינו", אמר לתושבי ירוחם. "בשבילנו זה דבר מדהים. אנחנו חיים במקום הכי קרוב לעזה. אנחנו יושבים 30 מטר מהגבול עם רפיח ובנוסף, כבונוס, גם 500 מטר מהגבול עם מצרים. אנחנו כבר שבוע בתוך הבתים. אי אפשר לזוז מהבית. כשיש אצלנו צבע אדום, יש לנו עד רגע הנפילה משהו כמו חמש שניות. תספרו עכשיו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש – ותבינו שאז מגיע הבום. אנחנו לא מסוגלים להתקלח או להיכנס לשירותים בלי להסתכן. ולמרות זאת, בכל המבצעים, כולל המבצע הזה, קשה מאוד להוציא אותנו מהבית. הצליחו בקושי להוציא אותנו אליכם, ואנחנו ישר חוזרים. אנחנו לא עוזבים את הבית, לא עזבנו, ואף פעם לא נעזוב. לא יעזור לאף אחד שום דבר. לא משנה מה יעשו, לא משנה איזה אויב, אנחנו כאן, יחד וביחד. בזכות אנשים כמוכם שבאים ומזכירים לנו למה אנחנו יושבים שם, אנחנו מבינים כמה שזה חשוב, כמה שזה מחזק. אני מודה לכם על הימים המדהימים האלה כאן, תודה למלון 'אירוס המדבר', תודה לעיר המקסימה הזו".
עמית סיים לקול מחיאות כפיים, ומישהו התחיל לשיר "שורו הביטו וראו".

2.

תושב קיבוץ זיקים פנה אליי השבוע. שוב ושוב השם הזה, זיקים, עולה על המסך, בכתום, כשאזעקה רודפת אזעקה. בתל אביב ובירושלים ובמודיעין טעמו כעת רק מעט ממה שתושבי הדרום חיים איתו כבר שנים, טעמו והבינו כמה ראוי להעריץ אותם.
הוא סיפר על התסכול שלו מול השיח ברשתות. אנחנו חיים בעידן פוליטי עכור במיוחד, עידן שבו "שמאלני", "חרדי", "ביביסט" או "ערבי" זה קללה. עידן שבו נראה כי הקרב בין מחנה "רק ביבי" למחנה "רק לא ביבי" חירפן והתיש אותנו סופית. הוא סיפר לי שהוא שמאלני על מלא, שלא מוכן להזדכות על מונחים כמו ציונות ואהבת ארץ, ולא מוכן שיכנו אותו בוגד. הוא גם שלח אותי לאתר ועדת הבחירות המרכזית, לבדוק למי מצביעים חלוצי דורנו, העומדים בחזית. אז תכירו את קיבוצי המועצה האזורית אשכול: בזיקים המפלגה הראשונה בגודלה היא מרצ, עם יותר מ-22% מהקולות. כך גם בנירים, עם יותר מ-31% מהקולות, כשהעבודה במקום השני עם 23%. בכיסופים העבודה במקום הראשון, עם כמעט 42% מתושבי הקיבוץ, וגם באורים 32% הצביעו לעבודה. גם בקיבוץ בארי העבודה במקום הראשון עם יותר מ-40% ומרצ עם יותר מ-20%. בצאלים הפכו את הסדר: מרצ במקום הראשון (25%) והעבודה במקום השני (23%). גם בקיבוץ רעים מפלגת העבודה בראש, עם 33% מהמצביעים.
אמרתי לו שהוא לא צריך להוכיח שום דבר. שתושבי הדרום צריכים לקבל ביטחון ושקט, גם אם היו מצביעים כולם למפלגת הפיראטים, או לבן-גביר, או שמים פתק לבן. ובכל זאת, נדמה לי שכדאי להתעכב רגע על הנתונים האלה. כשברשתות מתווכחים על ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, בעוטף עזה הרי מבקשים לכנות אותם פשוט "עוטף ישראל".

3.

בין לוד לבריסל: ראיינתי השבוע רבים מתושבי הדרום. המילה שהכי מפחידה אותם היא "טפטוף". נגיע להפסקת אש, אבל אז מדי פעם ישוגר בלון, או עפיפון, או רקטה. לא אחת שבגללה יתחיל גל פתוח, רק מדי פעם. זה לא יעבור את קו השפלה, ובטח לא יציק לתל אביב. טפטוף כזה. בשיחה עם תושבי לוד, עלתה בדיוק המילה הזו – "טפטוף". לא, פלוגות מג"ב לא יחזרו ללוד, וברהנו טגניה לא יחזור להעביר שם את לילותיו עם קסדה. רק שילדות יפחדו ללכת בלוד לבד לחוג במתנ"ס, ואבות שחוזרים מהמילואים יחששו להסתובב עם מדים ברחוב. בקטנה, ככה. פה בקבוק תבערה, שם שריפת רכב, ומדי פעם ירי חי. כולה חתונה, כולה זיקוקים, מה אתם מתרגשים, אל תציתו שוב את כל העיר.
אבל בדיוק על זה מתנהל המבצע הזה. זו לא מלחמת העצמאות, זו מלחמת המשילות. הריבונות. אכיפת החוק הבסיסית. המשוואה צריכה להיות ברורה: אם לא נטפל בזה בשדרות, זה יגיע לתל אביב. אם לא נטפל בזה בלוד, זה יגיע לתל אביב. לוד ושדרות הן מקרה מבחן – האם אכפת לנו? האם אנחנו יודעים להגן על עצמנו?
והדבר נכון גם בהסברה כלפי חוץ. במקום להתמסכן, עדיף לשנות קו. זו לא תחרות מי האומלל של המזרח התיכון אלא להיפך, מי החזק והצודק שמספר סיפור של בנייה ולא של פירוק, של חיים ולא של מוות. באירופה יודעים היום היטב מהם פיגועי טרור איסלאמי. צריך רק להסביר את הקו הישיר מלוד לשדרות יוביל לתל אביב, ומתל אביב – לבריסל, ברלין ולונדון. להסביר להם שישראל הקטנה היא קיבוץ כרם שלום שלהם, קו החזית שמגן על הצדק, הערכים והמוסר.

4.

ובסיומו של כזה שבוע, פרשת השבוע מציעה נחמה. בפרשת "נשוא" מופיעה ברכת הכהנים המפורסמת: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ברכה, שמירה, הארת פנים, חן, שלום. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
מאז ועד היום, אלפי שנים, הורים מברכים כך את ילדיהם בכל ליל שבת, והכהנים מברכים כך את עם ישראל, אבל כדאי לשים לב לנוסח הברכה. בזמן התפילה, מכריז מישהו מן הקהל: "כהנים!". הם מתעטפים אז בטלית, ואומרים: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". המילה האחרונה בברכה הזו מפתיעה למדיי. אנחנו לא מברכים "להדליק נרות שבת באהבה" או "על אכילת מצה באהבה". אבל כדי לברך ולהתברך – צריך לפתוח את הלב ולאהוב. זה תנאי מקדים לשפע ולטוב שהכהנים מברכים בו את העם. צריך עין טובה, נדיבות, והזדהות עם הכלל. זה מה שיוביל לברכה בחיינו.
הרב משה גרילק כותב שברכת הכהנים היא אימון יומי עבור כולנו, תרגיל קבוע באהבה, בכל פעם שמגיעים לבית הכנסת.
בעידן של שרלטנים שמציעים פייק-סגולות תמורת כסף, בעידן של התרמות שבהן אינך יודע לאן הולך הכסף, הפרשה מזכירה שבכל בית כנסת סמוך לביתנו מתבצעת, בכל בוקר, הברכה העוצמתית הזו, בחינם ובאהבה. שבת שלום.


הסטטוס היהודי: "ברכת הכהנים מסתיימת במילה 'שלום'. השאיפה האידיאלית שלנו היא לא רק הסכם או חוזה ללא אמון, לא רק הפסקת אש, לא רק אי-לוחמה, אלא שלום. מצב הרמוני שבו אחד ועוד אחד שווים ביחד יותר משניים. אנחנו רוצים שלום כזה בתוכנו, אנחנו רוצים שלום-בית כזה במשפחתנו, ואנחנו מעזים לחלום גם על שלום כזה עם אויבינו" (חנן פורת)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.