זיהוי תהליכים

1.

איך הייתם מגיבים אם לפני כמה שנים היו אומרים לכם שדגל ישראל יתנופף בפתח הדוכן הישראלי בתערוכה בינלאומית בדובאי? שנציגים של עשרות מדינות ייכנסו לדוכן שלנו כדי ללמוד ולהתרשם? אסור להתרגל לשינוי הדרמטי, הטקטוני הזה, במעמדה של ישראל. אסור לתת לאבו-מאזן ולסוגיה הפלסטינית לחזור לקדמת הבמה. אסור לחזור לימים שבהם היינו הבעיה של המזרח התיכון, ולא הפתרון. התרגלנו לכך שפגישות עם מי שמשלם משכורות לרוצחי יהודים נקראות "תהליך שלום". זה בדיוק הפוך ממה שקרה השבוע בדובאי.

אלי ויסברט, יוצר התוכן שכתב את תכני הביתן הישראלי בתערוכת אקספו 2020 בדובאי, פנה אליי משם השבוע וכתב שמי שלא נמצא במקום פשוט לא מבין את גודל הסיפור: "אני כאן מיום שישי שעבר. זו התערוכה הגדולה בתבל. 192 מדינות. יותר מ-30 מיליון מבקרים. הכותרת של הביתן הישראלי, שעליה חשבנו רבות, היא 'הזמנה פתוחה אל המחר'. הדוכן מעוצב כשער פתוח אל האופק, מעין יד מושטת לעמי העולם להצטרף אלינו לעתיד טוב יותר. לא האמנו שהיד המושטת הזאת תיענה באופן כל כך נלהב...

בביתן של מרוקו כרוז מברך את הבאים בעברית: 'ברוך הבא'. בביתן של הודו מתהדרים במפגשים שלהם עם ראש הממשלה. בביתן של רוסיה מוקרנים טקסטים בעברית. ובכניסה לסופרמרקט המקומי בדואבי מתהדרים במוצרים מתוצרת ישראל. מייד אין יזראל זה תו תקן של איכות, שמעורר פה התרגשות. אני מרגיש את זה אצל המבקרים שנכנסים אלינו, יש משהו טוב באוויר".

אלי קישר אותי עם מי שנמצא איתו בביתן יומם ולילה, קוראם שאזאד, אחת ממנהלי התערוכה. פרט טריוויה קטן: הוא פקיסטני.

"בהתחלה זה היה לי מוזר לעבוד צמוד עם המשלחת שלכם", סיפר לי קוראם, שהתלהב לדבר עם עיתונאית ישראלית. "אבל הסכמי אברהם עושים את זה יותר קל. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שפגשתי ישראלים, ואני ממש לא היחיד פה. הייתי בדוכן שלכם בלי סוף, אני והצוות הישראלי צמודים כבר ימים. הכרתי אנשים נחמדים, למדתי להגיד 'סבבה' ולספור בעברית, ומבחינתי אפשר לחתום הסכם גם עם פקיסטן. זו המדינה שלי ואני אוהב אותה, והייתי שמח שהיא תלך בכיוון הזה".

נדמה לי שלא שמענו מספיק על משק כנפי ההיסטוריה הזה. בזמן שאנחנו מזמינים את כל העולם לביתן שלנו בדובאי, כדאי שגם אנחנו נדע מה מתרחש שם.

2.

ואפרופו זיהוי תהליכים: השבוע התחיל חודש חשוון, וזו הזדמנות לסכם את חגי תשרי תשפ"ב, תשרי ראשון אחרי תקופת הקורונה הקשה. בשתי מילים: היהודים נוהרים. קשה להעריך את כמות המניינים ובתי הכנסת שפעלו כאן בחגים, לראשונה, בפרט במקומות שנחשבו בעבר סמלי החילוניות. זה פשוט מגיע מהשטח, בלי תקצוב או תכנון מלמעלה. אף אחד גם לא אוסף נתונים מסודרים על התופעה. אבל מי שיחבר את הנקודות, יגלה את הזרמים התת-קרקעיים האלה בחברה הישראלית:

בשנה האחרונה נחנכו בתי כנסת ביישוב מצפה אביב, ובקיבוצים זיקים, בית קמה, גבעת השלושה וכפר החורש. יוזמות מקומיות החלו גם בחפציבה, מרום גולן ואלוני אבא. בבית הכנסת בקיבוץ ניר דוד ערכו בתשרי הכנסת ספר תורה. עמותת "איילת השחר" מסייעת לקיבוצים האלה, אבל היוזמה מגיעה מהציבור. הרב שלמה רענן מהעמותה מסביר שלפעמים צעירים שגדלו בקיבוץ חוזרים בתשובה ונשארים לגור שם, ורוצים בית כנסת. לפעמים הקיבוץ מחליט על שכונת הרחבה, ואז גם ציבור מסורתי יותר מצטרף ומחפש היכן להתפלל. גם חלק מהאורחים שמגיעים לצימרים מצפים לנפוש במקום שיש בו בית כנסת, וכך גם קבוצות יהודיות שמגיעות מחו"ל. יש קיבוץ שבו אחד החברים רצה לומר קדיש על אביו שנפטר, וכך נוסד המניין. יש מקומות שבהם משפחה רצתה שלילד שמגיע לגיל 13 יהיה מקום לעלות לתורה. פעמים רבות גם הוותיקים והמייסדים מרגישים שהמהפכה שעשו בעבר הייתה מהפכה גדולה מדיי, והם רוצים לחדש את הקשר עם המורשת, ולהעניק זאת גם לילדיהם.

הנה עוד כמה חיבורים: ישיבת מצפה יריחו חזרה השנה בתשרי, אחרי הקורונה, לקיבוץ להבות חביבה, וכ-150 מחברי הקיבוץ של השומר הצעיר באו להתפלל יחד. הקהילה הדתית מקרית שמונה חזרה לקיבוץ כפר גלעדי, אחרי ההפסקה בשנת המגיפה, וההתרגשות הייתה רבה. אחת האימהות שם אמרה "זו הפעם הראשונה שהילדים שלי דיברו עם אנשים דתיים וראו אותם מקרוב, לא רק כדמויות בטלוויזיה". מתחת לרדאר זה קורה יותר ויותר: תפילות יום כיפור התקיימו השנה בקיבוצים החותרים, גבע, לוחמי הגטאות, גבולות, עינת ועוד.

החלוצים שהקימו את המקומות האלה זמזמו את המנון האינטרנציונל, "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". צאצאיהם מרגישים שמה שהאבות רצו לזרוק מאחור באירופה, לשכוח בעיירה היהודית, לא היה משא כבד ומיותר – אלא אוצר חי ורלבנטי.

3.

למחרת התקלה ברשתות החברתיות השבוע, ערך מכון המחקר האינטרנטי "פאנל פור אול" סקר בקרב 500 ישראלים ושאל: האם הייתם רוצים לחוות בקרוב שוב תקלה כזו? כמחצית ענו "חס וחלילה" וכמחצית ענו "כן, ואפילו תקלה ארוכה יותר".

תדמיינו שווטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם היו מודיעות מראש, שפעם בשבוע הן סוגרות את העסק. היינו יודעים שהמרוץ פסק, בבת אחת, עבור כולם. יכול להיות שזה שיפור השירות הכי טוב שהם יכולים להציע לנו.

בפרשת השבוע, פרשת נח, נח מתבקש לבנות תיבה כדי להגן על עצמו מפני המבול. דורות של פרשנים מסבירים שהציווי "עשה לך תיבה" הוא נצחי. יש בחיים מבול של בעיות, מכל התחומים. אפשר לעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות קטנות, בעניינים טכניים, והרשתות החברתיות רק העצימו את הסחות הדעת, ההפרעות והגירויים הבלתי פוסקים. פרשנינו מסבירים שכל אדם חייב להיכנס מדי פעם לתיבה, למקום שבו הוא נמצא ב-100%, בלי לחשוב על מה שמחכה לו, בלי לתעד ולשתף. להתנתק מהמבול. הם כותבים על שהתפילה יכולה להיות תיבה כזו, של התבודדות מכל העולם, וגם לימוד תורה, שבו אפשר להתנתק מהזמזום הבלתי פוסק. הבית והמשפחה גם הם תיבה שמגנה עלינו מפני החוץ, וכמובן – השבת, תיבת הנח השבועית שלנו. אחרינו המבול. שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "נח היה צדיק, אבל אף אחד לא אומר 'נח אבינו'. אנחנו אומרים 'אברהם אבינו'. נח שמע שיש מבול, ונכנס לתיבה. הוא לא התנגד, התקומם והתפלל, ולא ניסה לתקן את בני דורו. הוא עשה מה שאמרו לו. אברהם, כששמע על החרבת סדום, התפלל וזעק וניסה לשנות את רוע הגזירה. האכפתיות הזו כלפי הזולת היא אחת הסיבות שבגללה הוא הפך למודל עבורנו, עד היום". ("נר למאור", ספרו של הרב משה צבי נריה)