שואה, תקומה, מסכה | הטור השבועי לפרשת השבוע, וישלח תשפ"ג

1.
בדברי ימי ההיסטוריה, לא בטוח שהמו"מ הקואליציוני הוא מה שייזכר. בעיני צריך לסמן את הרגע הבא. מדובר על אחד הציוצים העצובים של ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית. ביום שישי האחרון בבוקר הוא כתב: "אני רק רוצה שכמה דברים יהיו ברורים: השואה קרתה. היטלר היה דמות דמונית".
רובנו לא שמענו על הציוץ הזה. הרכבת הממשלה תופסת את כל תשומת הלב. ובכלל, לקורא הישראלי זה נראה ברור. מה ביידן רוצה בכלל? ובכן, ביידן הגיב לריאיון האחרון של הכוכב קניה ווסט, שהתראיין ואמר ש"היטלר עשה גם דברים טובים" וקרא "להפסיק להשמיץ" את הנאצים. בהמשך הציוץ כתב ביידן שמנהיגים פוליטיים לא צריכים לתת מקום לאנטישמיות אלא לדחות אותה (בכך הוא רמז לטראמפ, שישב עם קניה ווסט לארוחת ערב לפני כמה ימים), והוסיף: "שתיקה (מול אנטישמיות) היא שותפות".

זה רגע שיא בעידן הפייק-ניוז, העובדות האלטרנטיביות והנרטיב לכל אחד. זה רגע שממחיש עד כמה מהפכת הרשתות החברתיות לא הפיצה רק ידע אלא קידמה בורות. נשיא ארצות הברית חש צורך לכתוב שהשואה התרחשה ושהיטלר היה רע.
בקצב הקונספירציות הנוכחי, תוך כמה שנים הנשיא האמריקני יצטרך לכתוב: "אני רק רוצה שכמה דברים יהיו ברורים: השמש זורחת בבוקר, וכדור הארץ עגול". בטח חצי מיליון גולשים יגיבו לו שהוא בכלל לא נשיא ארצות הברית, כי הבחירות זויפו.

2.
מזל טוב. השבוע לפני 73 שנים ציינו את "יום המיליון". מיליון איש נמנו במדינה הצעירה והקטנה. בכסלו תש"י, דצמבר 1949, נערך טקס קבלת פנים לעולים הראשונים של המיליון השני, והיום הזה כונה גם "יום קיבוץ גלויות". המשורר הלאומי נתן אלתרמן כתב אז בטורו השבועי שיר שכדאי לחזור אליו, גם כשאנחנו כבר יותר מתשעה מיליון. בימים של מהומות תקשורתיות-פוליטיות ושל "קץ המדינה" בכל מבזק, כדאי להתמקד לא רק בהתרגשות המתפרצת, אלא גם בשורה האחרונה:
"לא, אין הסטטיסטיקה שטח יבש.
לא אצלנו! תמיד – אל עליון –
ידענו, כי יש בה דבר מה... יש ויש.
הלוא כן? טוב להיות מיליון.
זה עניין, זה מין סף, זה מרגש עד לפלא,
זה נותן מין תחושה חדשה,
זה שונה עד אין-קצה מתשע מאות אלף תשע מאות ותשעים ותשעה.
ההבדל הוא עצום, אין לזאת הגדרה במילון,
שימו לב לנשימת הרחובות, היא אחרת. נושם – מיליון.
ואתה מסתכל ועינך מתלחלחת.
תנצנץ הדמעה. מה יש?
כבר אמרנו לעיל: הסטטיסטיקה, אחא, לא תמיד היא עניין יבש.
מתימן, ממרוקו, מהודו,
ממערות חשוכות, מבורות עשנים,
מצרפת, מסמבול, מליל-שחור וליל-אודם
כבר צועד המיליון השני.
טוב לגדול מריבוא לריבוא, טוב לצמוח.
איש אחד – מה כוחו? הן סופו אזלת יד.
אך נזכור נא גם זאת: המיליון הוא כוח,
אם עוד המיליון כאיש אחד".

3.
חברה שלי סיפרה לי השבוע שהבת שלה, בת שש וקצת, בדיוק לומדת לקרוא, אבל יש לה בעיה: רוב מה שהיא קוראת בשלטים ציבוריים הוא פשוט שקר. פעם אחר פעם היא מושכת בשרוול של אימא שלה ולא מבינה. הן נכנסו למרפאה והבת שלה התאמצה וקראה: "אין כניסה בלי מסיכה". הן נכנסו לאולם שמחות ושם היה כתוב: "הכניסה לאולם מותנית בהצגת בדיקת קורונה". הן עומדות בתור בחנות, ועל הרצפה מודבקת מדבקה עגולה ועליה כתוב: "כאן שומרים מרחק של 2 מטר".
הבת שלה לא קולטת למה לכתוב בגדול הוראות, אם אף אחד לא מתנהג לפי ההוראות האלה. ניסיתי להסתכל על העולם ככה לכמה רגעים, וגיליתי עד כמה היא צודקת. לא שמתי לב לכך, אבל ישראל כולה מכוסה במאות אלפי שלטים ומדבקות לא רלבנטיים מתקופת הקורונה. אולי אפילו מיליונים. תסתכלו מסביב.
כולנו עוברים לידם באדישות, אבל למה אף אחד לא חושב להסיר, לקלף, להוריד אותם? מה בעצם גורם לבעלי עסקים ולמשרדי ממשלה להמשיך להכריז בריש גלי על מדיניות לא נכונה? האם אנחנו לא בטוחים לגמרי שהנגיף נעלם? אולי צריך להכריז על מבצע ניקיון יזום, כמו איזה "יום בדיקת כינים" בגן הילדים, שבו כולם משקיעים כמה דקות ומעיפים לפח את כל ההנחיות האלה? ואולי פשוט כיף לנו לעבור לידם, בתחושת הודיה, באנחת רווחה? בשנה שעברה בתאריך הזה האומיקרון השתולל, והתו הירוק עוד היה בתוקף.

4.
עמיחי הריסון הוא עובד סוציאלי בבית כלא בדרום. מדי שבוע הוא כותב קטע על פרשת השבוע. השבוע אחד האסירים הפך להיות גיבור הקטע:
"א' יושב בכלא על סחר בסמים. לפני כמה ימים דיברנו על השינויים הקטנים שהוא מרגיש בחייו. הוא התחיל לקום כל בוקר קצת יותר מוקדם כדי להתארגן, הוא כבר לא דוחף את הבגדים לארונית בלי סדר אלא מקפל ומסדר אותם, הוא מכבס את בגדיו בסוף כל שימוש ולא מחכה שתצטבר אצלו ערימת כביסה גדולה, הוא יוצא בזמן לעבודה במפעל ובחזרה. הוא גם סיפר לי על השיחות הקבועות שלו עם אימא שלו בטלפון. פעם בכלל לא היה אכפת לו מה שלומה, ועכשיו הוא מקפיד לצלצל.

התרגשתי ואמרתי לו שבפרשת השבוע, פרשת וישלח, מסופר על יעקב שמעביר את כל רכושו ואת כל משפחתו את נהר הירדן, בדרך חזרה לארץ ישראל. אחרי שכולם כבר בצד השני, הוא חוזר לאחור. למה? מסבירים חכמינו: 'בגלל פכים קטנים'. מדובר על חפצים קטנים ופריטים זעירים שהוא שכח מאחור. הוא חזר לקחת אותם.

למה אדם כל כך עשיר צריך לחזור אחורה? למי אכפת? יעקב אבינו מלמד אותנו את סוד הדברים הקטנים. הוא מעניק חשיבות לכל דבר ביקום. הוא יודע שכל מה שיש לו הוא מתנת שמיים, ולכן הוא מעריך אותו ולא מזלזל בו. זו הדרך לגדול".

אתם מוזמנים לחפש בשבת את הפרטים הקטנים בחייכם, ולתת להם חשיבות ותשומת לב. שבת שלום.

כיתוב תמונה: ג'ו ביידן, קניה ווסט, נתן אלרתמן, שלטי קורונה השבוע, בית כלא.

הסטטוס היהודי:

"בפרשת וישלח יעקב פוגש את אחיו עשיו, ומבהיר לו מה ההבדל ביניהם: 'וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי', אומר יעקב. עשיו הוא צייד, חומרני, מהיר, הישגי. יעקב מסביר שהמשפחה והילדים חשובים לו, שהשבתות והחגים חשובים לו, והוא מתנהל לאט יותר בעולם. יותר אטי, אבל נצחי" ("מעט מן האור")

פרשת וישלח: השיעור השבועי

להאזנה כפודקאסט